הצבת מצלמות בכניסה ליישובים לצורך שימוש כראייה משפטית

האם לצורך שימוש בצילום כראייה משפטית, בקרות אירוע, מוטלת חובה על הישובים אשר בתחום מועצה האזורית להתריע בפני הנכנסים והיוצאים מיישובי המועצה, כי מוצבת מצלמה המתעדת את מעשיהם?



העובדות הרלוונטיות:


בכניסה ליישובי מועצה אזורית הותקנו מצלמות, אשר תפקידן לתעד את מעשיהם של הנכנסים והיוצאים, וזאת על מנת "לתפוס על החם" אנשים אשר מבצעים עבירות בניגוד לחוק בתחום יישובי המועצה.

כיום, לא מוצבים שלטים המתריעים בפני הנכנסים והיוצאים, כי הינם מצולמים במצלמה, וכי צילום מעשיהם הנוגד את החוק, עלול לשמש ראייה נגדם בבית משפט.

הצבת המצלמות ביישובי המועצה, מסייעת רבות ליישוב, בתפיסת אנשים אשר מבצעים עבירות שונות.



השאלה המשפטית:


האם, לצורך שימוש בצילום הוידיאו ו/או התמונות כראייה משפטית, מוטלת חובה על יישובי המועצה להציב שילוט, לפיו מותקנת מצלמה, כך שפלוני יידע שעבירה כלשהי מצידו עלולה להיקלט בעדשות המצלמה?



המסגרת הנורמטיבית:


בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981 נקבע:


"פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;" (ההדגשה שלי א.מ)



בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981 נקבע:


"חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה;" (ההדגשה שלי א.מ)


בת.א. 382/75, נחום חמיס נ' מדינת ישראל (30.4.76) נקבע כי:


"דינו של סרט נע באשר לכשרותו להתקבל כראיה לדברים שהתרחשו במציאות והמצולמים בו, כדינו של צילום סטטי, לאמור:נהתנאים לקבילותו הם שהוא סרט אותנטי, המתאר בצורה אובייקטיבית את הנושא או המצב השנויים במחלוקת;

ענין קבילותו של סרט נע נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט בערכאה הראשונה;

בתנאים מתאימים יכול שהסרט (או הצילום) ישמש, בנוגע לאירועים שהתרחשו במציאות והנראים בו, משום ראיה המדברת בעד עצמה ואינה תלויה בעדותו המאשרת של עד ראיה; התשובה לשאלה זו תלויה בכך שהסרט הינו צילום נאמן של הדברים שהוא מתחזה לתארם;" (ההדגשות שלי א.מ)



השופט יעקב קדמי, בספרו "על הראיות", חלק שני, עמ' 942, מסביר לעניין צילום כי "לעניין כוחו לשמש ראיה, דין סרט נע כדין צילום דומם; המונח "צילום", משמעותו היא צילום "בודד", והן "סרט נע" (מכל סוג, לרבות סרט וידיאו לטלוויזיה)".



השופט יעקב קדמי, בספרו, מסביר כי צילום, היא "ראיה המדברת בעד עצמה", קרי, הצילום מהווה ראיה עצמאית העומדת בפני עצמה והמדברת בעד עצמה, ואין היא תלויה בזיכרונו החזותי של עד ראייה. לכן, מסביר עו"ד קדמי, כמו בכל ראייה המדברת בעד עצמה, "יש להבחין בין קבילות לבין משקל. קבילותו של צילום מותנית בעיקרה בעמידה במבחן טכני של אמינות הצילום, בעוד שמשקל הצילום מותנה בעיקרו בעמידה במבחן של איכות הצילום, לאמור: יכולתו לשקף נכונה את המציאות בנקודה השנויה במחלוקת". (ההדגשות שלי א.מ)



דיון ומסקנות:

שימוש בצילום כראייה משפטית, כנגד מי שמבצע עבירה כלשהי המנויה בחוק, הוא מעשה שבשגרה. ערכאות שיפוטיות שונות מורגלות לקבל ראייה זו, ולראות בצילום ראייה קבילה המדברת בעד עצמה.

הן בחוק, והן בפסיקה, לא קיימת הוראה אשר מחייבת להציב שילוט בדבר הצבת המצלמה.

ברם, על מנת להכשיר צילום כראייה קבילה בבית משפט יש לעמוד בשני תנאים:



במישור הקבילות- שניים הם התנאים לקבילותו של צילום: ראשית, כי מדובר בצילום "אמין" מן ההיבט הטכני, קרי, צילום "אמיתי", ושנית, כי, לכאורה, על פניו, מציג הצילום בצורה אובייקטיבית את הנושא או המצב השנויים במחלוקת.

במישור המשקל- משקל הצילום יקבע עפ"י, ראשית, האיכות הטכנית של הצילום, דהיינו: שלמות הצילום, חדותו, היכולת ללמוד ממנו את פרטי האירוע המצולם. ושנית, היכולת לסמוך על כך שאין בצילום כדי לעוות את המציאות כפי שהייתה נקלטת בעיניו של עד אובייקטיבי, שהיה נקלט למקום האירוע.


ישאל השואל, האם צילום פלוני, ללא ידיעתו, ושימוש בצילום כראייה משפטית אינו מהווה פגיעה בפרטיות על פי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א- 1981 (להלן: "החוק")?

סעיף 2 לחוק, מונה את העילות המהוות פגיעה בפרטיות. סעיף 2(3) לחוק, קובע כי צילום אדם כשהוא ברשות היחיד, מהווה פגיעה בפרטיות. במקרה דנן, המצלמות מוצבות בכניסה ליישובי המועצה, על כן מדובר ברשות הרבים ולא בפגיעה ברשות היחיד. מכלל הן לומדים לאו, קרי צילום אדם ברשות הרבים, אינו מהווה פגיעה בפרטיות על פי החוק.

סעיף 32 לחוק קובע כי כל חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, כמשמעותה בסעיף 2 לחוק, יהיה פסול מלשמש ראיה בבית משפט ללא הסכמת הנפגע; זולת- אם בית המשפט התיר זאת, מטעמים מיוחדים, או אם היו לפוגע, קרי ליישוב המועצה, שהוא צד להליך, הגנה או פטור לפי החוק.

החוק הקנה לבית המשפט שיקול דעת רב, להכריע בשאלה, האם הראייה הושגה בדרכים פסולות, ועל כן אין לקבלה. במקרה בו ינסה פלוני להתגונן בהגנה כי הצילום נעשה תוך פגיעה בפרטיותו וכי לא היה שלט המודיע לו שהוא מצולם, ליישוב עומדות הגנות שונות בחוק, כגון: חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית ו/או טענה כי הפגיעה הייתה עניין ציבורי המצדיק את הפגיעה בנסיבות העניין.

מן הכלל אל הפרט- בענייננו, הצבת המצלמות ביישובי המועצה נועדו לשמור על החוק והוצבו לשם טובת וביטחון התושבים.

לעניות דעתנו, טענה של עובר עבירה אשר מצולם במצלמות יישובי המועצה, כי נפגעה פרטיותו, סבורני, כי לא תתקבל בפני שופטי בית המשפט, וזאת לאור השיקולים העומדים בפני יישובי המועצה בהחלטתם להציב מצלמות אלו כאמור לעיל.

במצב דברים זה, אנו סבורים כי לצורך שימוש בצילום כראייה משפטית בקרות עבירה כלשהי, אין צורך להציב שילוט בדבר הצבת מצלמות בכניסה וביציאה מיישובי המועצה. יחד עם זאת, יתכן כי דווקא הצבת שלטים כאמור יהיה בה כדי למנוע ביצוע עבירות מאלו המתכננים לבצעם.