רשלנות בית המשפט - רשלנות שופט כעילת תביעה

(כתבה זו מוקדשת ל-ע.נ., שבילה לילה במעצר לאחר שלא הופיע לדיון בבית משפט, שההזמנה לו נשלחה לכתובת בלתי-מעודכנת).

אין צורך להיות סטטיסטיקאי מומחה כדי לדעת, שלפחות מחצית מן המתדיינים בבתי משפט מאוכזבים מן התוצאה.

המחוקק הישראלי, כמו עמיתיו במדינות אחרות, היה ער לאפשרות שהתדיינות משפטית שהסתיימה, תוליד צאצא בלתי רצוי: תביעת נזיקין נגד השופט, שבה יטען הצד שהפסיד, כי רשלנות השופט היא שגרמה לו לפסוק באופן לא נכון, ולגרום נזק.

לכן נכלל בפקודת הנזיקין סעיף (8), המקנה לשופט חסינות מפני תביעה על "עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".

עד לפני שנים אחדות לא חשב איש שניתן לעקוף את הסעיף הזה, ואם חשב, לא ניסה לבצע.

לאחרונה החלו להשמע קולות אחרים, אשר ללא ספק מושפעים מאוירת הפתיחות והשקיפות הכללית, המכרסמת בשדות המרעה של הפרות הקדושות.

הדרך שנמצאה לעקוף את חסינות השופטים, היא באמצעות תביעה נגד המדינה, בעילה של אחריות שילוחית, כמעבידת השופט שלגביו נטענת הרשלנות.

בפני בית המשפט המחוזי בירושלים נדון עניינו של אדם אשר הוצאה נגדו פקודת מאסר ע"י ראש ההוצאה לפועל. הוא טען כי פקודת המאסר הוצאה ברשלנות, ולא היה מקום להוציאה. האיש ידע שאינו יכול לתבוע את ראש ההוצאה לפועל עצמו, כי הוא נהנה מחסינות. לכן תבע את המדינה, כמעסיקתו.

שלושת שופטי בית המשפט המחוזי, בראשות כב' הנשיא ורדי זיילר, סקרו את השיקולים בעד ונגד הכרה באפשרות התביעה.

מצד אחד, תביעות רשלנות נגד שופטים פוגעות בעקרון סופיות הדיון; הן עלולות להרתיע שופטים ולגרום להם הססנות ושיקולים זרים; הן פותחות צוהר לנקמנות.

מצד שני, החסינות עלולה לגרום לאדישות השופטים; היא נוגדת את הקידמה והפתיחות, ומה שיותר חשוב: מפלה לטובה סקטור מסויים.

חסינות היא מיצרך מבוקש, הסיק בית המשפט, ויש לה הצדקה עניינית. אבל הצדק גובר עליה.

המסקנה הסופית של בית המשפט היתה, שיש למצוא איזון.

האיזון הושג באמצעות הגבלת האפשרות לתבוע את המדינה בגין רשלנות שופט, רק ל"מקרים חמורים מאד".

אותו מקרה שנדון בפני בית המשפט, לא נמצא מתאים להגדרה זו. פקודת המאסר לא בוצעה בסופו של דבר, ספק אם ניתן לראות בטעות ראש ההוצאה לפועל "רשלנות" ממש. לכן התקבל ערעור המדינה והתביעה נדחתה על הסף.

נעיר, כי בכל הכבוד לבית המשפט, פסק הדין נראה לנו בלתי עקבי. אם עקרון החסינות אינו מגן על המדינה בפני תביעה בגין אחריות שילוחית, איזו הצדקה יש להגבלת זכות התביעה ל"מקרים חמורים מאד"? היכן הבסיס החוקי להותרת חסינות על כנה, אם כבר קובעים שאינה עומדת למדינה? נכון יותר היה, לדעתנו, לקבוע כי זכות התביעה קיימת, ויש לדון בתביעה לגופה. כמובן, אם יתברר שהטעות לא עלתה כדי רשלנות, יהיה צורך לדחות את התביעה. ואם הנזק היה קטן מאד, גם הפיצוי יהיה בהתאם. אבל חסינות, או שהיא קיימת או שאינה קיימת, וחומרת המקרה שבגינו תובעים, איננה שיקול. נראה שהנושא ראוי לדיון חוזר.