התאבדות - האם תביעת פיצויים?

תביעת פיצויים בגין התאבדות

בלילה קר וחשוך בינואר 1996, הצטרף נער כבן 17 לסיור של המשמר האזרחי באזור מגוריו. נמסר לו רובה "קרבין", והוא עלה לניידת. לאחר דקות אחדות הוא בקש מהנהג להורידו ליד ביתו, ולאספו שוב כעבור כ-20 דקות, מפני שרצונו לברך את אחותו לרגל יום הולדתה.

הנער ירד מהניידת, נכנס לחדר מדרגות חשוך, טען את הרובה, דרך אותו וירה ברקתו, בכוונה להתאבד. כתוצאה מפגיעת הכדור התעוור הנער, ונותר נכה לצמיתות בשיעור 100%.

הנער ומשפחתו הגישו תביעה נגד המדינה, בטענה כי הרשויות היו צריכות להיות מודעות למצבו הנפשי של הנער, שהיה בטיפול פסיכולוגי, ולהמנע ממתן נשק לידיו.

התביעה נדחתה, ובשנת 2003 אישרו שלושה שופטים של בית המשפט העליון את דחייתה. סיבת הדחייה היתה, שלא הוכח כי לזרועות המדינה היתה ידיעה על מצבו הנפשי של הנער, ומצד שני, לפסיכולוג שטיפל בו, לא היתה ידיעה על כוונתו להתנדב למשמר האזרחי, ולכן לא יידע את המדינה על מצבו הנפשי.

מה שמעניין בפסק הדין (ערעור אזרחי 3379/01), הוא לא הסיבות העובדתיות שגרמו לדחיית התביעה, אלא הצד העקרוני. בית המשפט דן בשאלה, האם בכלל צריך לבדוק את אחריותם של אחרים להתאבדות אדם, כאשר ההתאבדות הזו היא מעשה רצוני, מכוון, והוא "הסיבה המכרעת לנזק". לכאורה אפשר לחשוב, שבכך מתנתק הקשר הסיבתי בין רשלנות אפשרית של אחרים לתוצאה המצערת, שהרי הניזוק עצמו הוא הוא שגרם אותו במו ידיו.

תשובת בית משפט העליון, פה אחד, היתה, שבהחלט אפשר להטיל אחריות על מחדליהם של אחרים, בתנאי שהיתה להם אפשרות לצפות את ההתאבדות, והם לא נקטו בצעדים הדרושים לכך.

אכן, במקרה הזה, נקבע שלא היתה אפשרות לצפות, ולכן נדחתה התביעה.

ומדוע נזכרנו בכך עכשיו? כי בשבוע שעבר הגישו משפחותיהם של שני צעירים, שהתאבדו בקפיצה מ"מגדלי עזריאלי", תביעת פיצויים נגד הבעלים והמנהלים של המגדלים. בתביעה נטען, כי הנתבעים היו צריכים לצפות את ההתאבדויות, ולמנוע את אפשרות ביצוען, למשל ע"י הגבהת המעקות, מפני שהמקום הפך "אבן שואבת" למתאבדים מכל הארץ.

עוד טוענים התובעים, כי "מגדלי עזריאלי" וההתאבדות בקפיצה מהם, הפכו, כצפוי, למלים נירדפות להתאבדות בכלל, מטבעות לשון שגורות, בפרט בפי צעירים. לכתב התביעה צורפו תדפיסים מאתרי אינטרנט, בהם מצטטים הגולשים את מטבעות הלשון האלה, בעת דיונים והתייחסויות לרעיון ההתאבדות.

בתביעה נטען, כי , בעולם מוכרים אתרים דומים, שזכו לכינוי "SUICIDE MAGNETS" או "HOT SPOTS", המשמשים מוקדי משיכה למתאבדים. הידועים בהם הינם: "מגדל אייפל" בפאריס, "אמפייר סטייט בילדינג" בניו יורק, גשר "שער הזהב" בסן פרנציסקו, גשר בוספורוס באיסטנבול, גשר נמל סידני באוסטרליה, גשר ג'ק קרטר במונטריאול, הווי-אדיקט בטורונטו, ועוד. מרבית המקומות האלה נחסמו בפני אפשרות של התאבדות בקפיצה מהם.

לטענת התובעים, הנסיון שניצבר בעולם מוכיח חד משמעית, כי מיגונו של אתר כזה אינו גורם, כפי שניתן היה אולי לצפות, לעליה במספר המתאבדים במקומות אחרים, כי המתאבד הפוטנציאלי נחוש בדעתו, כביכול, והמיקום הוא רק חלופה אחת מני רבות, אלא מקטין באופן יחסי את מספר המתאבדים הכולל. לפיכך מוגנו המקומות דלעיל בפני נגישות למתאבדים.

לאור פסק הדין שניתן בעניינו של הנער מהמשמר האזרחי, נראה כי בית המשפט יבחן במקרה הנוכחי את התביעה לגופה, וידון בשאלה, האם במקרה זה היתה אפשרות לצפות את ההתאבדויות, והאם נקטו באמצעים המתאימים, כגון גידור המעקות או מניעת נגישות אליהם.