זכותה של הנתבעת 1 לגבות תשלום בגין קבורה בחלקה חריגה, שלא במקום מגורי המנוחה היא נשוא התביעה שבפני. התובע ביקש לחייב את הנתבעת הנ"ל להשיב את התשלום שנגבה ממנו שלא כדין.
רקע:
1. התובע התגורר עם אשתו בראשון לציון טרם מעברם לשוהם באפריל 02. ב-9.03 חזרו שוב לראשון לציון אך עובר לפטירת אשתו וביום 18.11.03 שונה מקום מגורי אשתו לכתובת בתה המתגוררת בירושלים.
לטענת התובע נעשה שינוי כתובת המגורים נוכח מחלת הסרטן בה לקתה אשתו וזאת לצורך קבלת טיפול בביה"ח הדסה. יחד עם זאת, הוא לא שינה את כתובתו ודירת בני הזוג, שלא נמכרה שימשה אותם מעת לעת ובכל סוף שבוע.
יצוין כי עפ"י כתב התביעה (כפי שהצביע ב"כ הנתבעת 1) עולה כי מועד קבלת החזקה בדירה בראשון לציון בפעם השניה היה מאוחר לשינוי רישום כתובת המנוחה לירושלים.
2. אשת התובע נפטרה ביום 22.5.05 ועל כן פנה התובע ביום 23.5.05 אל הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) בבקשה להביא את המנוחה לקבורה בעיר מגוריו-בראשון לציון.
בגין קבורה בחלקת קבר "חריגה" סך של 29,350 ₪ בתוספת 2,500 ₪ בגין יסוד. עוד נטען כי בהסתמך על מצג של הנתבעת לפיו אין מחובתה לקבור נפטרים, שהתגוררו בעיר אחרת והסכמתה לקבור בעיר ראשל"צ טעונה בתשלום, ביצע התובע את התשלום הנדרש וכן שילם בגין חלקת קבר בחיים עבור עצמו לצד אשתו המנוחה סך של 8,120 ₪.
אין חולק כי שני מסמכים נחתמו ע"י התובע. האחד, בקשה לקבורת המנוחה בחלקה חריגה והשניה, בקשה לרכישת אחוזת קבר בחיים. לטענת ב"כ הנתבעת נעשתה חתימת התובע עליהם מתוך רצון חופשי, ללא כל השפעה, אילוץ, או אינוס.
3. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית על פיה בהעדר מחלוקת עובדתית, יוגשו סיכומים בכתב לשאלות המשפטיות העולות מכתבי בי-דין. הנתבע 2 צורף עפ"י החלטתי נוכח טענות התובע כנגד תקפותו של הסכם המל"ל שמכוחו פעלה הנתבעת.
המחלוקת
4. ב"כ התובע הציב בסיכומיו את השאלה המרכזית שבמחלוקת והיא האם רשאית חברת קבורה, הפועלת בתחום רשות מוניציפאלית אחת לגבות תשלום בגין קבורה ממשפחתו של נפטר אשר בהתאם לרישום במרשם האוכלוסין ביום פטירתו היתה כתובת מגוריו בתחום רשות מוניציפאלית אחרת ובאיזה שיעור.
המענה שנותן ב"כ התובע לשאלה הנ"ל הוא שלילי בהתבסס על חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובהתבסס על הטעון העובדתי החלופי כי מרכז חייה של המנוחה היה בראשון לציון.
5. לטענת הנתבעים הואיל ומדובר בקבורה שלא במקום מגורי המנוחה היה על התובע לשלם תוספת בגין קבורה בחלקה חריגה וכך גם עשה, כאשר היה מודע לעובדה כי קיימת אפשרות לקבורת המנוחה ללא תשלום בירושלים.
המסגרת הנורמטיבית
6. סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995 מסדיר את נושא תשלום דמי הקבורה לגוף העוסק בקבורת נפטרים, שהנתבעת נמנית עמהם. על פי הוראה זו ישולמו דמי קבורה בסכומים ולפי תנאים ומבחנים שיקבע השר לענייני דתות ובאישור ועדת העבודה והרווחה. סעיף 268 לחוק קובע, כי גוף כנ"ל לא יגבה בקשר לקבורה כל תשלום בנוסף לדמי קבורה, זולת אם הותר התשלום לפי תנאים ומבחנים שנקבעו בסעיף 266.
בתאור המצב ההיסטורי שקדם להוראות החוק, נכונה ההפניה של ב"כ הנתבע 2 לבג"צ 184/75 שהביא לשינוי במצב המשפטי וחקיקת תקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה) תשל"ו – 1976 (להלן: תקנות הקבורה). תקנות אלו מקימות את הזכות לקבלת כספי המל"ל לחברת קבורה שקיבלה רשיון מאת שר הדתות.
תנאי לקבלת רשיון כנ"ל עפ"י תקנה 4 תקנות שירותי הדת היהודיים (חברות לענייני קבורה) תשכ"ז - 1966, הוא חתימה על הסכם המל"ל לפי תקנות הקבורה והעדר גביה של סכומים אחרים מלבד הסכום שנקבע בהסכם עם המל"ל. לטענת הנתבע 2 (להלן: הנתבע) שואב ההסכם בינו לבין הנתבעת את כוחו ותקפותו מכח החוק והתקנות ועל כן הוא מחייב גם את התובע.
זאת ועוד, נטען ע"י הנתבעים כי אין איסור גורף בחקיקה לגבות תשלום נוסף על דמי הקבורה המשתלמים ע"י הנתבע וממילא הוראת סעיף 268 מסמיכה את שר העבודה לקבוע תשלומים נוספים על דמי הקבורה המשתלמים ע"י המל"ל. ואכן האחרון התקין בתקנות הקבורה את תקנה 3 המתירה לגוף העוסק בקבורת נפטרים כמוגדר בהן, לרבות הנתבעת, לגבות אגרת שירותים או תשלום אחר בנוסף לדמי הקבורה במספר מקרים. בין אלה נמנים המקרים של קבורה בבית עלמין בשטח מוגדר שהוסכם עליו בין המל"ל לנתבעת ושסומנו במפה שצורפה להסכם ובמקרה של קבורה באחוזת קבר שנרכשה בחיי הנפטר.
7. ב"כ התובע פירט ארוכות את מהותה של הזכות להקבר בכבוד כנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לטענתו, הכלל הנוהג הוא כפי שנקבע בע"א 9486/00 ליביה וריג נ. המועצה הדתית כרמיאל פ"ד נז(1) 565, שאין לגבות תשלום כלשהו בגין קבורה כשדמי הקבורה משולמים ע"י המל"ל.
ברם, גם ב"כ התובע ער להוראות סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי ,המתיר גביה נוספת על דמי הקבורה כפוף לתנאים ומבחנים שנקבעו ע"י השר. אולם, לטענתו, לא נקבעו בתקנות הקבורה תנאים ומבחנים כנדרש. כל שנקבע בהן ובמיוחד תקנה 3 הרלבנטית לענייננו, הוא מיקומן הספציפי של החלקות החריגות וגודלן ביחס לכלל בית העלמין. לא נקבע בהן לטענתו ,מי יטמן בחלקה חריגה בעד תשלום ומי בחלקה רגילה ללא תשלום.
הואיל וכך בדק ב"כ התובע האם ההפניה של התקנות הנ"ל להסכם המל"ל היא כדין והאם יש בו להשלים את ההוראות החסרות.
בדיקתו מורה לטענתו, כי התקנות מפנות רק לתנאי ההתקשרות בהסכם בכל הנוגע למתן שירותי קבורה ודרכי התשלום. בכלל ההתייחסות לשירותי קבורה אין הכוונה להענקת סמכות לחברות הקבורה לקבוע תנאים ומבחנים לגבית תשלום בגין מקום הקבורה עצמו. מכל מקום לטענתו, אצילת הסמכויות אסורה שכן עפ"י ס' 401 לחוק הביטוח הלאומי אין השר יכול להטיל את מלאכת קביעת "התנאים והמבחנים" על המל"ל ועל חברות הקבורה.
ב"כ הנתבעת מפנה לאבחנה בין תקנות 3 ו-4 לתקנות הקבורה וטוען כי בכל הנוגע לקבורה בבתי עלמין סגורים ובשטחים מוגדרים בבתי עלמין אין כל חובה עפ"י תקנה 3 לקביעת תעריפים מראש. בעוד שלגבי גבית הוצאות עפ"י תקנה 4 נקבע במפורש כי גובה התשלום יקבע בהתאם לכללים שהוסכם עליהם בהסכם המל"ל.
לטענת ב"כ הנתבעת מקור האבחנה נעוץ בעובדה כי עלות חלקת קבר בבית עלמין סגור או חלקת קבר של הרוכש בחיים שונה מחברת קדישא אחת לרעותה ולא ניתן לקבוע מראש תעריפים זהים ואחידים לכל חברות הקדישא בארץ.
מוסיף ב"כ הנתבעת וטוען כי דין רכישת "חלקות חריגות" מבחינת הסטטוס המשפטי כיום, כדין רכישת חלקות קבר בחיים לפני חודש 8.01, מועד כניסתו לתוקף של התיקון מס' 10 לחוק שירותי הדת היהודיים. קרי: העדר קיומו של הסדר חקיקתי והותרת שיקול הדעת בידי חברות הקבורה.
ב"כ התובע הוסיף וטען כי הוראת סעיף 266 לחוק הביטוח הלאומי לא קויימה, משלא נתקיימה חובת התייעצות עם השר לענייני דתות בעניין התנאים לגבייה עודפת של חברת קדישא.
אני סבורה כי בכל הנוגע לטענות התובע כנגד האצלת הסמכות וקביעת התנאים לגביה ע"י הנתבעת חלה החזקה בדבר תקינות המעשה המנהלי ובעיקר כשעסקינן למעשה בתקיפה עקיפה של חקיקת המשנה, שבמסגרתה הוסמכה הנתבעת לגבות תשלום נוסף לדמי הקבורה בהתאם להסכם בינה לבין המל"ל. חזקה זו לא נסתרה ע"י התובע.
8. השאלה אם כן, האם יש בהסכם המל"ל כדי להשלים את התנאים הנפקדים מהחקיקה הראשית או חקיקת המשנה.
ראשית יאמר, כי הנתבעים אינם תמימי דעים באשר לשאלת תוקפו ומהותו של הסכם המל"ל ומהות הוראותיו.
בעוד שלטענת הנתבעת ההסכם אינו מחייב את התובע אלא רק את הנתבעת, טוען הנתבע כי תוקפו הכללי של ההסכם נגזר מכח ההפניה אליו בחקיקה.
לי נראית טענת הנתבע אשר על פיה מלבד היות הסכם המל"ל חוזה המחיייב את הצדדים לו, הוא גם בר תוקף ותחולה בכל הנוגע להתנהלות הנתבעת מול המתקשרים עמה ביחסיה במשפט הציבורי.
יצויין כי מסקנה זו אינה דרושה במקרה דנן, מקום שאין חולק כי גם הסכם המל"ל אינו כולל הוראה אופרטיבית לעניין תעריף לקבורה בחלקה חריגה. סעיף 6 להסכם הנ"ל מתיר לנתבעת לגבות תשלומים מקסימליים עפ"י נספח א', שאינו כולל כל הוראה בענין קבורה בחלקה חריגה.
9. למעלה מן הצורך, אדרש בקצרה לטענות התובע בדבר העדר תוקפו של הסכם המל"ל בהעדר פרסום כמתחייב מהוראות בנות פועל תחיקתי.
לטענת ב"כ התובע אם יש להסכם המל"ל מעמד של תקנה ובעיקר לצורך הסמכת הנתבעת לגבות תשלום, אזי בהעדר פרסומו ברשומות אין לו כל תוקף.
יתרה מזו, לטענתו ניתן ללמוד מטענות הנתבע דווקא כי השלכת הסכם המל"ל על כלל הציבור מחייבת את הפרסום עפ"י מבחניה של הוראה כנ"ל.
סימני ההיכר לתקנה בת פועל תחיקתי נקבעו עוד בע"פ 213/56 היוהמ"ש נ. אלכסנדרוביץ פ"ד יא 695. שם נמנו שני סימנים; ראשית, התקנה קובעת נורמה משפטית ומביאה לשינוי משפטי. שנית, הנורמה כללית ומופנית לכלל הציבור.
לטענת הנתבע לא יצר ההסכם נורמה חדשה ואינו נוגע ומופנה לציבור כולו אלא לקבוצה מסויימת של משפחות נפטרים במקומות מגוריהם השונים.
מקובלת עלי טענת הנתבע כי לא מתקיימים לגבי הסכם המל"ל הרלבנטי למקרה שבפני, סימני ההיכר של תקנה בעלת פועל תחיקתי. גם אם הוראות ההסכם דומות להסכמים במקומות אחרים במדינה, אין הוראותיו ברות תחולה אלא לחלק מסויים של האוכלוסיה הרלבנטית למקרה שבפני.
דא עקא שהמסקנה דלעיל אינה פוטרת את מי מהנתבעים מחובת הפרסום בכללותה.
גם אם יוכרו הוראות הסכם המל"ל בגדר הנחיות פנימיות, נקבע כבר ע"י ביהמ"ש העליון כי קמה חובת פרסומן מכח סעיף 6 לחוק חופש המידע תשנ"ח – 1998, וזאת בדומה לחובה החלה על פרסומן של תקנות בנות פועל תחיקתי.
(ראה: בג"צ 7139/02 עבאס בצה נ. שר הפנים פ"ד נז(3) 481, 491).
יחד עם זאת, תוצאת אי הפרסום אינה נוטלת את העוקץ מתוקפן. במאמר מוסגר יצוין, כי גם ההלכה לענין תוצאת הבטלות המוחלטת של תקנות בנות פועל תחיקתי בהעדר פירסום, שונתה ובשנים האחרונות הוחלה דוקטרינת הבטלות היחסית גם בענין זה.
(ראה: בגצ" 9461/00 אגודת המים בעמק הירדן נ' שר התשתיות הלאומיות ,תק על 2006 (4) 3772) .
10. השאלה אם כך היא, מהו נפקותו של העדר הסדר ספציפי משפטי בענין קבורה בחלקה חריגה.
לטענת ב"כ התובע לא יעלה על הדעת כי חברת הקבורה תוכל לגבות כל תשלום העולה על דעתה וזאת ללא היתר מפורש, ללא פרסום התעריף וללא כל פיקוח ציבורי.
לטענתו בהעדר נורמה מסדירה, אם בהסכם המל"ל ואם בחקיקת המשנה, אזי ממילא אין הסדר ראוי כדין, ודין דרישת הנתבעת להתבטל.
מנגד טוען ב"כ הנתבעת כי הנתבעת חייבת לקבור עפ"י הסכם המל"ל אך ורק נפטרים שמקום מגוריהם בתחום השיפוט בו היא פועלת. מכאן שהנתבעת רשאית לסרב לקבור נפטרים שאינם גרים בתחומה או להתנות את הסכמתה בתשלום, וכל המבקש להתקשר עם הנתבעת ממילא כפוף לתנאיה.
בפרשת ליביה וירג (ע"א 9486/00 הנ"ל) שכל הצדדים התייחסו אליה בסיכומיהם, נדון מצב דומה במידה מסויימת לגבי תקופת ביניים שבין קביעת הוראה בחקיקה ראשית עד לקביעת התעריפים.
שם היה מדובר בגבית תשלום בגין רכישת קבר בחיים, כשטרם נקבע תעריף לתמורת הרכישה.
הדעות בביהמ"ש העליון נחלקו לגבי מיהות ההוראות החלות בתקופת הביניים;
השופט ריבלין הכיר בקיומו של קושי הואיל ודבר החקיקה המסמיך לא כלל הוראות בדבר גובה הסכום שישולם עבור שמירת חלקת קבר. נוכח העדר טענה כנגד סבירותו של התשלום שנדרש, לא מצא צורך לדון בשאלת מידתיותו של גובה התשלום שנדרש.
השופטת נאור התלבטה בדבר ההוראה החלה בתקופת הביניים והצביעה על שלוש גישות:
האחת, העדר הגבלה על מחיר שניתן לגבות עבור השירות, השניה, בהעדר תעריף אין נפקות מעשית להוראת החוק. השלישית, מרגע פרסום התיקון:
"היה אסור לגבות עבור חלקת קבר הנשמרת בחיים סכומים שאינם משקפים את רוחו של החוק, דהיינו סכומים שאין זיקה בינם לבין העלות הכלכלית של שמירת חלקת הקבר.......המחיר לא היה יכול להיות שרירותי, המחיר היה צריך לשקף תחשיב כלכלי המבוסס על קריטריונים הקבועים בסעיפים שצוטטו לעיל."
(ראה: שם בעמ' 575,576).
גם השופטת נאור לא הכריעה בין הגישות הנ"ל, נוכח חזית המריבה בערעור שהיה בפניה, שלא העמיד במחלוקת את סבירות שיעור התשלום שנגבה.
11. נסיבות המקרה שבפני נותנות ביטוי מוקצן יותר לשאלה שבמחלוקת.
ב"כ התובע מבקש לאבחן את פסה"ד בענין וירג מהמקרה דנן, נוכח הבעייתיות בענין העדר הסמכות להאצלה, העדר פרסום, ניגוד עניינים, העדר פיקוח ועוד.
יתר על כן, הגביה מהתובע לטענתו ,היתה מעבר לעלויות הנתבעת ונקבעה בשרירות. הואיל ובעבור חלקת הקבר, של המנוחה גבתה הנתבעת סך של 31,850 ₪ זאת כאשר בעבור חלקת הקבר שרכש לצד אשתו ששולם עפ"י התעריף שנקבע לרכישות בחיים, חוייב עפ"י הקבלה של הנתבעת בשיעור של 8,120 ₪ בלבד. (כאן יצויין כי בבקשת הרכישה הוחתם התובע על הסכמה למחיר של 10,150 ₪ בהתאם לתעריף בתוספת לחוק).
פער העלויות הקרוב ל-400% בין שתי חלקות צמודות מהווה לטענתו, ניצול ציני לרעה של הנתבעת ומכל מקום היה עליה לפחות לנהוג עפ"י אמות המידה שנקבעו בסעיף 14(ג)(1) לחוק שירותי הדת היהודיים לגביה בשיעור המתאים למצב של רוכש שאינו תושב.
אני סבורה כי מקום שקיימת הוראה מסמיכה את הנתבעת בחקיקה ראשית לגביה עודפת על דמי קבורה וחקיקת המשנה קבעה כללים חסרים, לרבות אי הסדרתה המלאה של קבורה בחלקה חריגה ע"י קביעת תעריפים, ניתן לעשות שימוש בהיקש מההלכה שנקבעה במקרה של אי התקנת תקנות הנדרשות לביצועו של חוק. במקרה אחרון זה נקבע, כי המענה נעוץ בנוסחו של החוק, בתכליתו ובנסיבות המקרה ומכל מקום, אי התקנת התקנות מסוג תקנות ביצוע אינה מעכבת הפעלת החוק עצמו.
(ראה: בג"צ 28/94 צרפתי נ. שר הבריאות פ"ד מט (3) 804, 823, בג"צ 6195/98 גולדשטיין נ. אלוף פיקוד המרכז פ"ד נג(5) 317, 331 וכן בג"צ 939/05 ברבי נ. שר התמ"ת)
כאמור, מסמיכה הוראת חוק הביטוח הלאומי את חברות הקבורה לגבות תשלום עודף לדמי הקבורה. החוק אינו תולה את ביצועו בתקנות שתותקנה מכוחו ולראיה התיקון לחוק (תיקון מס' 10) נועד להסדרת מקרה אחד ,מכלל המקרים הרלבנטים לגביה עודפת על דמי הקבורה. תקנות הקבורה גם הן קבעו הסדר נוסף למספר מקרים ואילו הענין נשוא התביעה זו נותר ללא הסדר חקיקתי מלא.
בין שני הטעונים הקיצונים של הצדדים; מחד, של העדר סמכות לנתבעת לגבות תשלום (כטענת התובע ואף נמצא מי שקבע כך ,ראה: ת.א.(ת"א)40385/04 המועצה הדתית רמלה נ' גלבוע) ומאידך, קיומו של שיקול דעת מלא וחופשי בידי הנתבעת לקביעת התעריפים (כטענת הנתבעים), אני מוצאת כי לאחר התיקון לחוק שירותי הדת היהודיים, קיבלה מסגרת הסמכות שהוענקה לנתבעת בחוק הביטוח הלאומי,תוכן עקרוני הכולל תנאים ומבחנים המחייבים את הגופים העוסקים בקבורה, לרבות הנתבעת.
במאמר מוסגר יצויין ,כי יתכן והקריאה לשינוי חקיקה עדיין רלבנטית ( בענין זה ראה את הנאמר בת"א (י-ם) 16252/98 ד"ר איליה שימונוב נ' חברא קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח ,בכל הנוגע לקביעת מחירים באופן שרירותי בהתאם להיצע וביקוש ותנאי השוק ) ואולי נדרש שינוי יסודי מזה שנקבע בתיקון לחוק שירותי הדת היהודיים משנת תשס"א (כפי שמצאתי בתיק אחר), אולם התוצאה המתחייבת כאן לטעמי, אינה שלילת סמכות הגביה מהנתבעת כי אם הכפפתה להסדר חקיקה מקביל.
11. עפ"י סעיף 14 א' לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב] תשל"א – 1971 (כפי שתוקן בתיקון 10 בתשס"א) נקבעו תעריפים לרכישת חלקת קבר בחיים בבית עלמין המתנהל ע"י חברת קבורה כדוגמת הנתבעת. נקבעה אבחנה במסגרת התעריפים הנ"ל
במקרים שונים, כמו במקרה של תושב יהודי המבקש לרכוש חלקת קבר בחייו שלא בישוב מגוריו, במקרה של קבורה בירושלים כשאינו גר בה וכן במקרה של קבורה בסמוך לבן זוגו הקבור בבית העלמין בישוב מגוריו.
מכאן ניתן לגזור את מתחם שיקול הדעת המוקנה לנתבעת בקביעת תעריף לגביה בעבור קבורה בחלקה חריגה. קרי; רכישה ע"י מי שאינו גר בתחום השיפוט של הנתבעת תחייבו בתשלום שלא יעלה על 120% מהתעריף המפורט בתוספת לחוק הנ"ל.
אמנם ימצא מי שיטען כי מטרתו של סעיף 14 א לחוק הנ"ל מצומצמת לקביעת תעריפים לרכישת חלקת קבר בחיים כפי שהכריז עליה בפתיח הסעיף.
יש לציין כי בישיבת הכנסת מס' 201 מיום 25.7.01 ניתן ביטוי להתמקדות במטרה המצומצמת תוך העדר כוונה לשינוי מערכתי כולל.
לטעמי, מקום שתכלית ההסדר החקיקתי יכולה לשקף את ההסדר הראוי גם במקרה מקביל, אין מקום לקבל את טענות הקיצון של מי מהצדדים שתוצאתן אינה ראויה.
יצוין כי מול האפשרות של יצירת פער כלכלי, כבמקרה דנן באופן קיצוני של שתי חלקות סמוכות אשר באחת מהן נקברה המנוחה שאינה תושבת המקום, לבין האחרת שנרכשה בחיי התובע, עומד השיקול המחייב התחשבות בצרכיהן, ותקציביהן המוגבל של חברות הקבורה .(לענין זה יש התייחסות של ביהמ"ש העליון גם בפרשת וירג).
12. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הזכות להקבר בכבוד אינה כוללת זכות קנויה להקבר במקום ספציפי וההוראה הקובעת את מקום הקבורה בהתאם למקום המגורים נועדה לדאוג להסדרת ואיזון בחלקות הקבורה בערים השונות ומניעת עומס יתר על חברות קבורה בערים מרכזיות.
כאן יצוין כי טענה זו לא התקבלה ע"י ביהמ"ש קמא בפרשת וירג ( ראה ת.א.(חי) 1081/95 ליביה וירג נ' המועצה הדתית כרמיאל ,תק מח 2000 (3) 30722 ) ובערעור אישר ביהמ"ש העליון את מגמת החוק כפי שאושרה בדברי ההסבר לה"ח, גם המחוקק אימץ את יסודותיה בהסדר שנקבע לרכישת חלקת קבר בחיים.
כאן המקום לציין, כפי שצוין בע"א 9486/00 הנ"ל ,כי ההסדר הנוהג במדינה מטיל על חברות הקבורה את תחזוק וניהול בתי הקברות ללא מימון נוסף על הנקבע בהסכמי המל"ל ועל כן הן עושות שימוש בגביה העודפת גם לצרכים אלה.
(ראה: דברי ההסבר להצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס' 8 )שירותי קבורה) תשנה-1995 ,וכן פרוטוקול 294 משיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה מ24.7.01 ).
קיום איזון נכון בין הגישות והשיקולים הנ"ל,מבלי לייתר את הביקורת על אופן ביצוע הגביה ע"י הנתבעת , מחייב לטעמי את המסקנה דלעיל.
13. התובע העלה בתביעתו עילות נוספות בהקשר החוזי המעגנות את הסעד של ביטול החוזה שבין הצדדים. בין היתר טען כי החוזה בטל בשל כפיה, עושק, מצג כוזב, או נוגד את תקנת הציבור.
ב"כ התובע בסיכומיו טען כי התובע היה נתון בסערת רגשות, עצב אבלות ומצוקה ואילו הנתבעת מצידה ניצלה את מצוקתו בהתנהגותה והתקשרה עימו בחוזה שתנאיו גרועים במידה בלתי סבירה.
מנגד טענה הנתבעת כאמור, כי התקשרותו של התובע היתה מרצונו החופשי, ללא כפיה ולראיה רכש באותו מעמד גם חלקת קבר לעצמו.
מובן שכל הטענות הנ"ל בדבר פגם בכריתת ההסכם הן טענות עובדתיות הטעונות הוכחה. הצדדים ויתרו על הליך הראיות לכן ההכרעה בשאלה עובדתית שבמחלוקת תעשה על סמך החומר המצוי בתיק.
אכן ניתן להניח כי המצב שבו נתון קרובו של נפטר הוא רגיש ומקשה עליו הפעלת שיקול דעת מלא ונבון. ברם, על מנת שיקבע כי מצב זה נוצל לרעה ע"י הנתבעת, כטענת התובע, היה עליו להניח תשתית עובדתית מלאה יותר מזו שפירט בתצהירו ולמרות שטען כי בנסיבות שהיה נתון בהם נטה לתת אמון בלגיטימיות הדרישה של הנתבעת, הודה כי לא נדרש לבדיקה אחרת של הנתונים שנמסרו לו ולא ניצל את הזמן לצורך כך. מכאן, יש רגליים לטענת הנתבעת כי מסרה בידיו מידע אודות אפשרות קבורת אשתו המנוחה בירושלים. ולראיה חתם בחתימתו מיום 23.5.05 כי מידע זה נמסר לידיו.
14. לאור המסקנה דלעיל, אני פטורה מדיון בשאלת מקום מגורי המנוחה. יחד עם זאת אציין, כי בענין זה מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבע כי הסמכות להכרעה בשאלה זו אינה נתונה בהכרח לבימ"ש זה, אלא במסגרת הליך אחר בפני כב' ביה"ד לעבודה. כשלעצמי, אינני סבורה כי הצדק עם התובע לגופה של טענתו.
לסיכום:
15. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה בחלקה כנגד הנתבעת ומחייבת אותה לשלם לתובע סך של 17,170 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
סכום זה משקף את הסכום העודף על התמורה שאותה זכאית הנתבעת לקבל במקרה של נפטר שלא בישוב מגוריו.
אני משיתה על הנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,500 ₪ + מע"מ.
.jpg)
.jpg)
