מי שמאמין לא מפר – הקביעות הנדירות של ביהמ"ש בתביעה להפרת זכויות יוצרים

המקרה – תביעה להפרת זכויות יוצרים על רקע שימוש של רשת "הום סנטר" במשפט "מי שמאמין לא מפחד" במסגרת קמפיין פרסומי (ת"א (ת"א) 35867-06-19‏).

כותב המילים של השיר, יוסי גיספן, הגיש תביעה נגד הום סנטר ונגד החברה שסיפקה את השלטים להום סנטר, בטענה שהקמפיין מהווה הפרת זכויות יוצרים.

ביהמ"ש נדרש להכריע בשתי טענות –

· האם המשפט הקצר "מי שמאמין לא מפחד" זכאי להגנת זכויות יוצרים;

· האם יש לקבל את טענת הנתבעות לפיה חלה עליהן הגנת "מפר תמים". המשמעות – גם אם מדובר במשפט שזכאי להגנת זכויות יוצרים, אין לפסוק פיצויים לטובת התובע.

קיומן של זכויות יוצרים במשפט קצר – כרקע, לא מדובר במקרה תקדימי. פסיקת בתי המשפט כבר הכירה בקיומן של זכויות יוצרים במשפטים קצרים בעבר. כמה דוגמאות, שגם מוזכרות בפסק הדין: "אין סוסים שמדברים עברית" של חנה גולדברג; ""הופה הולה הולה הופה" של זוהר לסקוב; "לגור בדירת פאר לחשוב שאתה מיליונר" של דוד חלפון; ונזכיר גם את "היה הכי טוב, עכשיו הכי טוב, יהיה רק הכי טוב" של דוד "הכי טוב" דבש, שביהמ"ש קבע שזכויותיו הופרו במסגרת פרסומות של חברת הביטוח AIG.

מצד שני, במקרים אחרים נדחו טענות לקיומן של זכויות יוצרים במשפטים כמו "לטפל בכאב בראש... ובראשונה" ו"מערכות שינה מתקדמות".

כמו כל יצירה אחרת, גם משפטים קצרים צריכים למלא שני תנאים על מנת להיות זכאים להגנת זכויות יוצרים: השקעה; יצירתיות.

כמו כן, הדין דורש באופן עקרוני הוכחת רף מינימלי לגבי שני התנאים. אלא שמאחר שמדובר במשפט קצר, הוכחת יצירתיות הופכת באופן טבעי לקשה יותר. או כפי שמציין ביהמ"ש, יש להראות שלא מדובר במילים מוכרות במידה מסוימת או שמצויות בשפה השגורה.

בניתוח שאלת היצירתיות, ביהמ"ש לוקח בחשבון את ההיכרות של הציבור עם השיר השלם שבו נכלל המשפט "מי שמאמין לא מפחד". אלא שעולה השאלה האם מדובר בניתוח נכון. אם למשל היה מדובר ביצירה עלומה שלא זכתה לפרסום – מדוע הדבר משנה לעניין השאלה שמציג ביהמ"ש עצמו – האם המשפט שעומד לדיון מהווה למעשה מילים מוכרות או שמצויות בשפה השגורה? אין דבר בחוק או בפסיקה שקובע שיצירה עלומה זכאית להגנה פחותה בהשוואה ליצירה מוכרת או יש להוכיח לגביה רף יצירתיות גבוה יותר.

בסופו של דבר, ביהמ"ש מוצא על אף שמדובר ברעיון קיים – למשל בכתבי רבי נחמן ("והעיקר לא לפחד כלל") – התובע הוא זה שהביא לביטוי הפשוט "מי שמאמין לא מפחד". מבחינת ביהמ"ש התובע העניק לרעיון "נופך חדש ומקורי", לפני שהפך המשפט לגנרי ומוכר. יוער כי גם מסקנה זו מעלה שוב את השאלה – מדוע כלל נדרש ביהמ"ש לעובדת היותו של השיר מוכר בקרב הציבור, אם אותו נופך יצירתי נוצר לפני פרסום השיר.

הגנת מפר תמים – נראה שקביעת בימ"ש בנושא זה – לפיה הום סנטר זכאית להגנת "מפר תמים" – נדירה אף יותר וגם מעניינת יותר. זאת מאחר שפסיקת ביהמ"ש העליון הדגישה באופן חוזר שמדובר בטענה השמורה למקרים נדירים – מקרים בהם היה מוצדק מצד הנתבע להניח שלא קיימות זכויות יוצרים ביצירה הרלוונטית.

חשוב להזכיר שהוראת החוק קובעת שההגנה חלה רק במקרה שבו לא ידע הנתבע וגם לא היה עליו לדעת. כלומר, לא מדובר במבחן סובייקטיבי של ידיעה בפועל, אלא מבחן אובייקטיבי – האם נתבע סביר היה צריך להניח שדווקא כן מדובר ביצירה מוגנת בזכויות יוצרים, ללא קשר לידיעתו בפועל.

בפסק הדין מפרט ביהמ"ש את טענות ההגנה של הנתבעות.

טענה אחת הייתה שלא היה ידוע לנציגיהן שמשפטים זכאים להגנת זכויות יוצרים. אלא שביהמ"ש עצמו קבע בפסק הדין כי אין מגבלה עקרונית בהכרה בזכויות יוצרים במשפט קצר. האם לא מדובר ביצירת חריג לכלל לפיו אי ידיעת החוק אינה פוטרת מקיומו? במילים אחרות, האם לא נדרש מבעל דין סביר לדעת מה מוגן "באופן עקרוני", כך לפי לשון פסק הדין? אמנם, ביהמ"ש מציין את הטענה של נציגת הום סנטר כי סברה שמדובר במשפט מן המקורות. אלא שהציטוט מתצהירה אינו כולל הפניה למקורות ספציפיים.

ביהמ"ש גם נסמך על העובדה שהום סנטר מחתימה את ספקיה על הסכמים סטנדרטיים, שלפי טענת הום סנטר נועדו לשחרר אותה מאחריות לגבי הפרת זכויות קניין רוחני. ביהמ"ש מציין עוד את העובדה שהום סנטר הסירה מיידית את השלטים המפרים.

אלא שגם כאן עולות שאלות לגבי ניתוח הדין – למעשה, ביהמ"ש מבסס טענה של "מפר תמים" על בסיס טענה להטלת אחריות על אחרים, כמדיניות. על פניו נראה שלא מדובר בניתוח המתייחס למקרה ההפרה עצמו. כך גם לגבי הטענה להפסקה מיידית של ההפרה. עולה השאלה – מה הקשר בין תגובת הנתבע לאחר קבלת פנייה לידיעותיו, או הדברים שהיה עליו לדעת, לפני ביצוע ההפרה?

יתרה מכך, ביהמ"ש מצטט את טענתה של הום סנטר עצמה, כי השיר "מי שמאמין" הוא יצירה מוכרת לכל. לכן עולה השאלה האם בנסיבות אלא די היה להסתפק בהסכם סטנדרטי כראיה לאי ידיעה? האם אכן אלו הנסיבות שמוכיחות שמדובר במקרה בו קיימת "הנחה מוטעית – שיש לה יסוד נאמן – על אי קיום זכות יוצרים", כפי שנקבע בפסק דין של ביהמ"ש העליון המצוטט ע"י ביהמ"ש?

מסיכום הדברים נראה שביהמ"ש מציב רף מקל יחסית במקרה הזה להכרה בהגנת "מפר תמים", בהשוואה לפסיקות קודמות בנושא "מפר תמים". בפרט, נראה שביהמ"ש התמקד בידיעה הסובייקטיבית ולא במבחן האובייקטיבי. מאחר שהוגש ערעור על פסק הדין, ביהמ"ש העליון עוד יאמר את דברו לגבי יישום הדין במקרה הזה.