שיקולי אשמה כשיקולים במשמורת

הבית החדש שלי- היכן?

שיקולי אשמה כשיקולים במשמורת

הכלל הרווח הוא שאין מדובר כלל בהענשת ההורה אלא רק בשאלת טובת הילד-לפיכך אין בעובדה גרידא שהאם או האב הינם מורדים או בוגדים ובזה חוטאים כלפיי בני זוגם, כדי להצדיק את דרישת הצד הפגוע למסור לו את בנו או בתו הקטנים, אפ אין בהתנהגות הצד הפוגע כל השפעה רעה על חינוך הילדים וצד זה אכן מסור להם.

אך למרות שזהו הכלל הרווח והמוצהר, טוען ד"ר ישראל צבי גילת, שלמידת האשמה לפי השקפתם של החכמים יש בכדי להשפיע על זכות המשמורת על הקטין או על הקטינה. בתשובות ובפסקים של החכמים מבוטאת מידת האשמה בתרי אנפין: ישר ועקיף.

הפן הישיר הוא שאין זה ראוי שאיש או אישה שתרמו באופן מכריע להריסתו של התא המשפחתי, ייהנו מפירותיו של אותו פירוד, וכי ראוי לשלול מהם עקב כך, את זכותם למשמורת – אם כעונש על העבר, ואם כלחץ פסיכולוגי, הרתעה לגבי העתיד.

הפן העקיף הוא שאין זה מן הראוי לבן או לבת להימצא במשמורת ובחברתו של ההוה, שעבר עבירות מוסריות ואתיות, והן שגרמו להרס חיי המשפחה.

אף בית המשפט נותן משקל כלשהו לעניין האשמה, וזאת בשעה ששני ההורים התאמתם שווה לזכות במשמורת מכל הבחינות, מלבד ההתנהגות הבלתי מוסרית של אחד מהם כלפי בן זוגו אשר הביאה במישרין או בעקיפין להריסת חיי המשפחה.

בבג"צ (96/63) החליט בית המשפט העליון להעדיף את האב על פני האם למרות התאמה נפשית ומעשית שווה לגדל את הילדים, זאת משום שהגיע למסקנה כי בנסיבות האמורות טובת הילדים שיגדלו בבית אביהם, אשר מילא ללא דופי את חובותיו ההוריות. בית המשפט העליון ראה בהתנהגותה של האם, אשר עזבה את בעלה באורח בלתי צפוי, ועברה לגור עם מאהב, "דוגמא חינוכית גרועה ביותר לילדים".

באופן דומה התבטאה השופטת בן פורת בפסק דין משנת 1980 (352/80) "אם מבחינת ההתאמה לחנך את הילדים ולגדלם כשרותם של ההורים הינה מאוזנת ..לפעמים צריך לזכור, ואף זאת רק מתוך דאגה לטובת הילדים, מי מבני הזוג גרם להרס הבית".

אנו רואים אם כך, שאין האשמה הגורם המכריע, אך במקרים מסויימים של "תיקו" במסוגלות ההורים, גם בית הדין וגם בית המשפט יתחשבו בגורם זה.