זכות העמידה של סבים וסבתות לקשר עם נכדיהם

כות העמידה של סבים וסבתות לקשר עם נכדיהם נוצרה באמצעות הפסיקה, וזאת לאור התרומה הרבה שיש בקשר מסוג זה לנפשו של הקטין.

מעמדם של הסבים והסבתות עוגן לראשונה בחקיקה בשנת 1976 לאחר מלחמת יום הכיפורים (תיקון מס' 4 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 שיצר את סעיף 28א לחוק) אשר הסמיכה את בית המשפט להסדיר את הקשר בין הסבים והסבתות לנכדיהם הקטינים בסיטואציה של מות אחד ההורים.

בהמשך בית המשפט העליון הכיר בחשיבות הקשר בין הסבים והסבתות לנכדיהם הקטינים בנסיבות בהן נפטר אחד ההורים (ע"א 121/79 פלוני נ' פלונית (נבו 26.12.1979)). תפיסה מסוג זה חזרה על עצמה הן בבתי המשפט והן בספרות המשפטית. בהמשך גישה זו הורחבה עד לכדי מתן זכות עמידה לסבים וסבתות אף ללא כל זיקה לסעיף 28א לחוק, ונקבע כי זכותם של הסבים והסבתות לתבוע זמני שהות עם נכדיהם הקטינים עולה מכוח מספר סעיפי חוק וחוקים אחרים (תמ"ש 37850/99 ג' פ' נ' שי פ' (נבו 21.03.2001)). בהמשך זכות זו הורחבה עד לכדי התערבות באוטונומיה של ההורים (גם כאשר שניהם בחיים ו/או כאשר אחד מהם אינו נמצא בקשר עם הקטין). זאת במקרים כאשר קבלת החלטה באופן חד צדדי למניעת קשר עם הסבים והסבתות פוגעת בטובת הקטין. במקרים מסוג זה בית המשפט רשאי לקבוע מנגנון שיבטיח מצד אחד שמירת הקשר ומצד שני העדר פגיעה בהורים (תמ"ש 49489-05-17 (חיפה) א' ו' נ' א' מ' (נבו 17.08.2020) (פסק דין לו עו"ד אליהו עטר היה שותף בכתיבתו במסגרת עבודתו בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה).

הצורך להבהיר לבית המשפט את טובת הקטין לקשר עם סבו וסבתו צריכה להיעשות בזהירות ובמיומנות רבה, וזאת לאור הפגיעה באוטונומיית ההורה מצד אחד ומאידך שיקול הדעת הרחב שקיים לבית המשפט מהצד האחר.

למשרד התמחות ייחודית בתחום המשפחה, וזאת לאור הכרה מעמיקה של הפסיקה, הרציונליים שהובילו לכך והדין הקיים על בוריו.