תפיסת רכוש וחילוטו הפכו לאחד הכלים המרכזיים והאפקטיביים המצוים בידי רשויות החוק לאכיפת פשיעה חמורה ומאבק בעבירות כלכליות.
בסופו של יום, בבסיס השימוש בכלי החילוט (הסופי) עומדות מספר תכליות כאשר המרכזית שבהן היא זו המבקשת לשלול מהעבריין את 'פירות העבירה' ובתוך כך לפגוע בתמריץ שהוביל לביצועה.
[ראו בהרחבה: סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000].
כמו כן, חוק איסור הלבנת הון מאפשר לחלט רכוש באופן זמני עד להכרעת ההליך הפלילי.
סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון מחיל את הסדר החילוט הקבוע בסעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים, זאת כאמור בשינויים המחויבים ובכלל זה, סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים המתייחסת לסוגיית הסעדים הזמניים להבטחת ביצוע החילוט הסופי עם סיום ההליך הפלילי.
ככלל, כבר במהלך חקירת חשודים בביצוע עבירות כלכליות (אך לא רק, הדבר נכון לעיתים גם לחלק מעבירות הסמים לדוגמא), רשויות החוק תופסות רכוש בעל ערך רב זאת כאמור, לצורך חילוטו הסופי של הרכוש עם סיום ההליך המשפטי היה ובסופו של יום, תצא תחת ידו של בית המשפט הכרעת דין מרשיעה כמו גם, החלטה סופית המורה על חילוט הרכוש כאמור לעיל.
סוג הרכוש שנתפס יכול ויהיה בדמות כסף מזומן, רכבים, חשבונות בנק, נכסים ועוד.
הרציונל בתפיסה הזמנית של רכוש החשוד הוא לשמר את מצבת נכסיו ולמנוע את הברחתם, באופן שאם יורשע בסוף ההליך ויינתן צו חילוט סופי כאמור לעיל, ניתן יהא לבצע את הצו (ראו בעניין זה: בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון, 31.10.07, (פורסם בנבו)).
כידוע, ניהול ההליך הפלילי הוא אינו עניין של מה בכך ולרוב נמשך זמן רב, דבר אשר כשלעצמו, משליך בצורה ישירה על משך הזמן בו הרכוש עלול להיוותר תפוס בידי הרשויות.
יחד עם זאת, יצוין, כי החוק מאפשר לנקוט בהליכים משפטיים שונים על מנת להורות על שחרור הרכוש התפוס כאמור, עוד בטרם סיומו של ההליך הפלילי.
בבואו לבחון את סוגיית המשך התפיסה הזמנית של הרכוש, יבחן בית המשפט, בין היתר, האם הונחה מטעם המדינה תשתית ראייתית מספקת לביצוע העבירות והאם ישנה 'חלופת תפיסה' אשר יש בכוחה בעת ובעונה אחת, לשמור על התכלית שבתפיסת הרכוש (מניעת הברחתו) תוך צמצום הפגיעה בקניינו של בעל הרכוש שנתפס.
במאמר מוסגר, יצוין, כי גם אם בית המשפט החליט שלא להורות על שחרור הרכוש בתחילתו של ההליך, יש לתת את הדעת ולבחון את שאלת שחרור הרכוש עם התקדמות ההליך שכן, התמשכות ההליך המשפטי וחלוף הזמן, יכולים בנסיבות מסוימות לשנות את נקודת האיזון לטובת שחרור הרכוש. ( בעניין זה ראו: ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל), שם בית המשפט העליון הורה על שחרור מחצית מרכושו של נאשם מאחר וזה היה תפוס בידי הרשויות במשך כ- 5 שנים וההליך הפלילי התנהל בעצלתיים.
עוד קבע בית המשפט העליון כי בהינתן זכות הקניין של הנאשם ברכושו, יש לבצע איזון ראוי בינה לבין האינטרס הציבורי שבהבטחת החילוט בסיומו של ההליך הפלילי. כמו כן, בשלב הסעד הזמני יש לנקוט זהירות ומידתיות בקביעת היקף החילוט.
אז מה ניתן לעשות כדי לשחרר רכוש שנתפס ולבטל צווי חילוט זמניים?
כאמור, תפיסת הרכוש על ידי הרשויות בשלב מקדמי זה פוגעות בזכויות יסוד של החשודים/הנאשמים או לעיתים בצדדי ג' הטוענים לזכות ברכוש התפוס, זאת כאמור עוד בשלב שחזקת החפות עודנה שרירה וקיימת לחשודים/נאשמים.
לצורך שחרור התפוסים כאמור לעיל, יש להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט אשר במסגרתה ייבחנו מס' פרמטרים: מהות העבירות, התשתית הראייתית שהונחה, הערכת שווי התפוסים והצורך בהמשך תפיסתם ( אין מדובר ברשימה סגורה).
בסופו של יום, המבחן יהא כזה הדן בשאלה האם ניתן להבטיח את אפשרות החילוט בעתיד אך לנקוט בדרכים חלופיות שפגיעתן בקניינו של החשוד/ הנאשם פחותה.
לפיכך, ההמלצה היא להיוועץ עוד בשלב מוקדם של ההליך בעורך דין פלילי בעל ניסיון בהליכי חילוט ושחרור תפוסים.
