לשון הרע הוא ביטוי הקיים עוד מימי התורה. אנו נפגשים לראשונה בביטוי זה בפרשת אחרי מות-קדושים שם נאמר "לא תלך רכיל בעמיך" (1). אך זהו אינו המקום היחיד בספר הספרים בו מצוין הביטוי. גם בספר תהילים מבקש מחבר הספר להורות לנו "נצור לשונך מרע , ושפתיך מדבר מרמה" (2), ואף בתלמוד נאמר כי "המלבין פני חבריו ברבים, כאילו שפך דמים ואין לו חלק בעולם הבא". ניתן לראות כי ביהדות מייחסים חשיבות רבה לשמו הטוב של האדם ומתייחסים בחומרה רבה למבקשים להכתים שמו של אדם אחר.

 

החוק המרכזי בישראל העוסק בדיני לשון הרע ודרכי הפיצוי הקיימים הוא חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965, על כל תיקוניו.


בחוק זה קבועה הגדרת לשון הרע בסעיף הראשון (3), ולפיו לשון הרע הוא כל דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם, לבזותו, לפגוע בעבודתו, או לפגוע בו בשל מאפיינים שאינם בשליטתו כמו דתו, גזעו, מינו, נטייתו המינית וכדומה.

 

עוד בטרם נחקק חוק זה, היוותה החקיקה המנדטורית אבן דרך בכל הנוגע ללשון הרע וסיווגה כעוולה אזרחית או כעבירה פלילית. בשנת 1957 הוכנה טיוטה להצעת חוק חדש של איסור לשון הרע, אשר היה מבוסס על המשפט המקובל האנגלי, הדין הצרפתי והמשפט העברי.

 

למעשה כבר בנובמבר 1959 הצהיר היוהמ"ש דאז, חיים כהן, אשר לימים נתמנה לשופט ביהמ"ש העליון, כי בכוונתו להעלות את החוק החדש בפני הכנסת בקרוב. החוק (בצורתו המתוקנת) הוגש לכנסת רק במאי 1963 ואושר ביולי 1965. בחקיקת חוק זה, איזנה הכנסת בין חופש הביטוי מחד ובין הזכות לשם טוב ולכבוד מאידך – 2 זכויות שקיבלו מעמד חוקתי על חוקי במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנים רבות לאחר מכן.

 

בעקבות החשיבות הרבה לשמירת שמו הטוב של אדם, דיני הפיצויים בעוולת לשון הרע מעט חורגים מן המקובל בדיני הנזיקין, על אף שעוולה זו שייכת מהותית למשפט הנזיקי. למשל, הפיצויים בגין עוולת לשון הרע יינתנו באופן שיעמיד את הנפגע במצב בו היה נתון אלמלא פורסמו דברי לשון הרע נגדו, כפי שמורה לנו פקודת הנזיקין.

 

אך הפיצוי בדיני לשון הרע יכול לשרת גם מטרות נוספות כגון, חינוך הציבור בדרך של הרתעת מעוולים פוטנציאליים והענשת המעוול הספציפי על מעשיו ומניעיו הפסולים ובכך למעשה, הופך חוק לשון הרע לאחד החריגים לגישה המסורתית בדיני הנזיקין הרואה בעקרון השבת המצב לקדמותו כעקרון בסיס בעיצוב מדיניות הפיצוי (4). כמו כן, הפיצויים בדיני הנזיקין מותנים בקיומו של נזק, ואילו לפי לשון החוק (5), ניתן לפסוק לתובע בתביעת לשון הרע פיצויים ללא הוכחת הנזק.

 

העוולה האזרחית מוגדרת בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע כ"פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע". גיבוש העוולה דורש שני יסודות עובדתיים, יסודות "הפרסום" ו"לשון הרע".

 

הפסיקה קובעת באופן עקרוני כי אין דרישה ליסוד נפשי (6), ועל כן על התובע להוכיח רק את היסודות העובדתיים. חוק איסור לשון הרע קובע כי המפר את הוראת סעיף 6, עובר עבירה פלילית אשר לצידה עונש של שנת מאסר אחת. מרכיבי העבירה הפלילית שונים במעט ממרכיבי העוולה שאזרחית, מאחר שהיא כוללת 3 מרכיבים: 2 היסודות הראשונים, "לשון הרע" וה"פרסום", דומים למרכיבי העוולה האזרחית, אך יסוד הפרסום כולל בתוכו דרישה לכך שהפנייה תהיה ל-2 אנשים או יותר (בשונה מן העוולה האזרחית הדורשת כי הפנייה תהיה לאדם אחד או יותר זולת הנפגע).

 

בנוסף ישנו מרכיב נוסף וזהו היסוד הנפשי, המחשבה הפלילית המיוחדת הנדרשת לקיום העבירה. מחשבה זו מתבטאת בין היתר בדרישה כי פרסום לשון הרע יעשה "בכוונה לפגוע".

 

1. ויקרא, י"ט, ט"ז

2. תהילים ל"ד, י"ג-ט"ו.

3. סע' 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965.

4. למשל ע"א 357/80, נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 755.

5. סע' 7א' לחוק איסור לשון הרע.

6. ע"א 90/49 בנטוב ואח' נ' קוטיק, פ"ד ה 593, 596.


עודכן ב: 22/02/2022