גישור הינו הליך שבמרכזו סכסוך משפטי בין צדדים יריבים המופנים למגשר אשר נועד עמם במטרה שההליך יסתיים בהסכם המקובל על הצדדים וייתר את ההתדיינות בפני הערכאה השיפוטית.

 

מדובר למעשה בהליך של משא ומתן אותו מנווט המגשר, אשר אינו מוסמך להכריע בו (בניגוד לבורר), ומטרתו היא שהצדדים יגיעו לפשרה הסכמית בהתחשב באינטרסים ובצרכים שלהם. הליך הגישור לא מבוסס בהכרח על נורמות משפטיות ומתנהל באופן של שיתוף פעולה בין הצדדים למציאת פתרון שיתאים להם ויסיים את הסכסוך בסיועו של המגשר.

 

בישראל קיבל הליך הגישור עיגון חוקי בשנת 1992 עם קבלת תיקון 15 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד (1984) שאז נחקקו סעיפים 79ג ו–79ד לחוק. בעקבות תיקון זה הותקנו תקנות בתי המשפט (גישור, התשנ"ג 1993) ותקנות בתי המשפט (מינוי מגשר בסעיף 79ג(א)).

 

לחוק בתי המשפט מוגדר הליך הגישור כדלקמן: "הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו. תרבות הגישור הגיעה גם למערכת החינוך ע"י הפעלת תוכניות לימודיות אשר נכתבו במוסדות ללימודי הגישור במגמה להכניס את הגישור למערכת החינוך היות וראו בנושא זה חשיבות רבה לניסיון להפחתת האלימות בבתי הספר והרצון להכניס "שפה גישורית" בקרב התלמידים במטרה לשנות את דרכי התקשורת הבינאישית בקרב אוכלוסיית התלמידים.

 

במערכת החינוך בישראל החלו ניצנים ראשונים של גישור כבר ב 1994 כאשר השיטה הייתה מוכרת רק לאנשים בודדים במערכות שונות בישראל. ביזמת שפ"י וביוזמות מקומיות בביה"ס נוספים פיתחו תכניות "משכיני שלום" המהווה וריאציה של הגישור. הקפיצה המשמעותית נוצרה ב–1996 כאשר בעקבות רצח רבין הוחלט על פיתוח הגישור בכל חטיבות הביניים בפתח–תקווה. בעזרת איגום כוחות של שפ"י, מרכז גבים לגישור ועיריית פתח תקווה התפתחה תכנית הגישור הראשונה במערך עירוני.

 

מאז פעלו רשויות נוספות במתכונת דומה כולל כפר סבא, רמת השרון ולאחרונה גם נתניה ואשדוד. במקביל הוכשרו מחנכים והוקמו צוותי גישור בבתי ספר רבים בעיקר כתוצאה מיוזמות מקומיות. בכדי להטמיע את נושא הגישור יש להאמין כי הגישור צריך להיות דרך חיים ולא עוד פרויקט חד פעמי, שכן הגישור הינו כלי חשוב ואפקטיבי מאוד ליישוב סכסוכים וניהול מו"מ, בין שני צדדים חלוקים באמצעות גורם שלישי ניטרלי.