מתי פרסום בפייסבוק הוא הבעת דעה מותרת או דיבה אסורה?

האינטרנט הביא לא מעט שינויים בעולם שלנו, המשמעותי ביותר מבינהם הוא היכולת לפרסום מהיר, זול וזמין לכל אחד ובעיקר הדבר נפוץ הרשתות החברתיות. אופיין הייחודי של הרשתות החברתיות, יוצר תחושה כי מדובר בבמה חופשית, בה מותר לומר הכול ללא חשש מתביעה, אולם זוהי תחושה מוטעית. פרסום ברשת הפייסבוק אינו שונה מכל פרסום פומבי אחר ועל כן, כאשר מדובר בפרסום פוגעני, המפרסם חשוף לתביעת לשון הרע, על כל המשמעויות שבכך. בשונה מפרסומים רבים אחרים ברשת, הפרסום בפייסבוק, אינו נהנה מאנונימיות ובשל כך, ניתן לאתר בקלות את זהות המפרסם ולהטיל עליו אחריות נזיקית בגין הוצאת לשון הרע.

מה זה לשון הרע? (חוק איסור לשון הרע): "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו [או]; לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". כלומר, כמעט כל אמירה עובדתית שיכולה להיות שלילית על אדם היא לשון הרע.

כיוון שכל דבר יכול להיות לשון הרע, הרי שהיו דרושות מספר הגנות בלשון הרע. ההגנות האלו מאפשרות להגדיר מספר ביטויים, שלמרות שהם לשון הרע הם לא יזכו את הנפגע בפיצוי

באופן כללי, יש שלוש הגנות: פרסום מותר (סעיף 13), פרסום אמיתי (סעיף 14) ופרסום בתום הלב (סעיף 15). אתייחס לרלוונטים לפרסום בפייסבוק.

ההגנה העיקרית הראשונה הינה הגנת אמת הפרסום- סעיף 14 קובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". כלומר, יש שתי דרישות: קודם כל שהפרסום יהיה אמיתי, ולאחר מכן, שהיה אינטרס ציבורי.

מהי אמת? בית המשפט פסק כבר כי האמת לא חייבת להיות אמת מדעית, אלא האמת שהיתה ידועה למי שפרסם ובכל מקרה תמיד עדיף שהיו למפרסם הוכחות ברורות ביחס לכך שהפרסום הינו אמת, עדיף בראיות אובייקטיביות כמו סרטון או הקלטה, מסמך כתוב וכיוצ"ב.

אבל יש לבחון היבט מהותי נוסף - והיא שיהיה אינטרס ציבורי בפרסום. בית המשפט העליון פסק כי "יש לבחון האם עסקינן בפרסום רכילותי גרידא, שאז מונחת משקולת נוספת לטובת שמו הטוב של איש הציבור ופרטיותו, או שמא עסקינן בביטוי החושף מידע רלבנטי ובעל-ערך ציבורי על אנשים המצויים בעמדת השפעה, שאז נוטה הכף לעבר חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת". לדוגמא, פרסום אודות עניינים אינטימיים של פלוני, הגם שהינן אמת, לא מצמיחה לציבור כל תועלת אלא יש בזה רק היבט רכילותי שאין בו כל אינטרס ציבורי. לעומת זאת, כאשר מדובר בפגיעה בזולת, בבעלי חיים וכו', ברור שיש בכך עניין ציבורי מובהק.

ההגנה השניה המהותית היא הגנת תום הלב. באופן כללי, הגנה זו היא ההגנה של הבעת דעה או פרסומים שיש בהם קיומה של חובה מוסרית או חוקית בין המפרסם לנפגע. כאן מדובר בהגנה הסובייקטיבית ביותר: אם במקרה של אמת הפרסום ניתן לבחון לפחות אם האמירה היא אמיתית ואז לנסות, בצורה מוזרה כלשהיא, לבדוק עניין ציבורי; כאן, הגבול בין דעה לעובדה מטשטש.

להבדיל מעובדה, טיבה של דעה אינו יכול להיבחן במונחים של אמת ושקר. דעה בדרך כלל כוללת ביטויים ערכיים כגון: טוב, רע, יפה, מכוער, אך היא יכולה גם לתאר מציאות עובדתית כל עוד היא מנוסחת כדעה בלבד ועל כן יש לציין מפורשות כי המדובר בדעה אישית. כמו כן החוק קובע שיש שפרסום שכזה צריך להעשות בתום לב. במסגרת בחינת תום הלב ישקלו שיקולים כגון: מידת האמצעים שנקט המפרסם כדי לבדוק את אמיתות הדעה שהובעה, מידת הסבירות של הפגיעה והאם ניתן היה להביעה באמצעים פחות פוגעניים.

האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע; ומסקנתו היתה כי "אם יתברר שהדברים נאמרו ברוגז ובכעס או תוך חילופי עלבונות, לעיתים ייטה בית המשפט שלא לראות בדברים "לשון הרע" המקימה עילת תביעה על פי החוק", ופסיקות מסוימות קבע ביהמ"ש כי גידופים הם אכן בגדר "לשון הרע" כמשמעותו בסע' 1 לחוק, אך הדיון התמקד בשאלת ההגנות.

כך במקרה מסוים קבע הנשיא ברק, כי דימויו של אדם כעכבר אמנם מעורר אצל הקורא הסביר תחושה של דחייה וגועל; אך השתכנע כי דימוי זה לא נועד להפשיט את הנפגע ממהותו האנושית ולהציגו כעכבר וכי האדם הסביר לא יראה בביטוי זה כביטוי פוגע, וזאת כאשר מנתחים את הביטוי בהקשרו הכללי ובהתחשב בהתנהגותו של הנפגע.

במקרה אחר קבע ביהמ"ש כי שימוש בביטויים כגון: "שקרן" ו"נוכל" על רקע מחלוקת שפרצה בין הצדדים, וזאת בארוע שהתרחש במעמד מצומצם של התובע, הנתבע ופקידת התובע; לא היה בה כדי לגרום להשפלתו של התובע

במקרה אחר במהלך ויכוח צעקה הנתבעת לעבר התובע "מנוול" ו"נוכל" ו"תישאר נכה מסכן כל החיים", ביהמ"ש קבע, כי יש באימרות אלו "לשון הרע"; אך לגבי האימרות "פסיכופט", "מנוול" ו"נוכל" נקבע כי קיימת לנתבעת ההגנה בתביעה בסע' 4 לפק' הנזיקין [נוסח חדש] – מעשה של מה בכך.

במקרה אחר קבע ביהמ"ש כי התבטאויות של עו"ד אחד כלפי חברו; "שמנדריק", "נוד" – כזוטי דברים

במקרה אחר בו הטיחה הנתבעת בתובע אמירות כגון: "אתה טיפש", "אתה עורך דין קטן"; שם קבע ביהמ"ש כי דברי הנתבעת היו "בבחינת הבעת דעה שלילית מתוך כעס רב על התובע, ונאמרו בקונקסט הכללי באופן שאינן מהווים לשון הרע".

במקרה אחר קיבל ביהמ"ש את הטענה ולפיה כינוי גנאי כמו "עלוקה" ו"נפל" אשר נאמרו במסדרון ביהמ"ש הומה אדם מהווים "לשון הרע",

ומקרה אחר בו נאמרו כינויים כמו "גנב", "רמאי", "שקרן" וכיוב' בשלושה מקרים – האחד; בחדר הישיבות של לשכת עוה"ד במעמד עורכי דין ואנשים נוספים. השני – בבית הכנסת, וזאת במהלך שתי שבתות. והשלישי – במשרד ובמעמד עובדי המשרד ולקוחות, וביהמ"ש קבע כי מדובר ב"לשון הרע".

לסיכום, כאשר המדובר במי שמבקש לפרסם בפייסבוק נתונים אשר מהווים לשון הרע כלפי אדם או אישיות משפטית אחרת (עסק, חברה וכיוצ"ב) יש להקפיד לציין עובדות רק כאשר אתה משוכנע באמיתות אותן עובדות ועדיף שקיימות ראיות אובייקטיביות לעובדות אלו כדוגמת צילום או הקלטה.

ככל שהמדובר במאמר דעה כללי, כאן המצב הרבה יותר בעייתי מורכב ונתון לפרשנות, כאמור לעיל.