העסקת עובד זר, היינו, עובד שאינו אזרח ישראל או תושב בה, ללא היתר מאת משרד הפנים, הינה עבירה פלילית שדינה עד שנת מאסר וקנס בסכום של עד 104,400 שקלים בגין כל עבירה במסגרת עסקית ועד 52,200 שלא במסגרת עסקית.


אי החזקת מסמכים או אי מסירת פירוט שכר וניכויים - מאסר שנה או קנס של עד 52,200 שקלים בגין כל עבירה כאמור (אם נעברה העבירה שלא במסגרת עסקית - קנס כאמור בלבד). הפרת ההוראות בקשר לחוזה עבודה, ביטוח רפואי, מגורים הולמים או ניכוי משכרו של העובד מעל למותר - מאסר שנה או קנס של 104,400 שקלים בגין כל עבירה כאמור (אם נעברה העבירה שלא במסגרת עסקית- קנס כאמור בלבד).


תיווך שלא כדין של עובד זר או של פגיעה בתנאי עבודתו של העובד הזר עקב תלונה - קנס של עד 52,200 בגין כל עבירה כאמור.
הרשות יכולה לפעול חלף הליך פלילי רגיל, באפיק של סנקציות מנהליות כי אז המדובר בקנס מינהלי בסכום הנע בין 5,000 שקלים ל-10,000 שקלים בגין כל עובד שהועסק שלא כדין, וקנס בגין כל עבירה נוספת על החוק. במקרה של עבירה חוזרת, הקנסות יוכפלו.


בערעור שנידון בבית הדין הארצי לעבודה, נידונה הסוגיה של חוקיות הכניסה של מפקחים לבית פרטי לצורך איתור עובדים זרים


באותו מקרה היה מדובר בערעור על הכרעת דין של בית הדין האזורי שבה זוכו הנאשמים מביצוע עבירה של העסקת עובד זר ללא היתר, בניגוד לחוק עובדים זרים לאחר שנקבע כי הראיות נגדם הושגו בניגוד להוראות חוק הכניסה לישראל, ושעה שמפקחי המאשימה עשו דין לעצמם ונכנסו לחצרי הנאשמים ללא צו שיפוטי.


עיקר הדיון נסב אודות שאלת חוקיות הכניסה של המפקחים לנכס ולקבילות הראיות שבתיק שכללו רשימת העובדים הכוללת את פרטי העובדת הזרה שעבדה בביתם של הנאשמים והראיות הנגזרות ממנה.


בית הדין הארצי קבע כי צדק בית הדין האזורי כאשר קבע כי המפקחים לא היו מוסמכים להיכנס לנכס בהיותו מקום המגורים של פלוני שבו מועסק עובד זר, גם הטענה של המאשימה כי כאשר העסקת העובד במקום המגורים הופכת את מקום המגורים ל"מקום עבודה", נדחתה. כדי שמפקח יהיה רשאי לבצע פעולה, לרבות כניסה לנכס, יש להצביע על מקור הסמכות לביצועה, וכזה לא נמצא.


לפי החוק מפקח רשאי להיכנס, בכל עת סבירה, למקומות הבאים: לשכה פרטית או מקום עבודה


איזה מקום עבודה? לכל אחד מהבאים: שיש יסוד להניח שהוא מקום עבודה של המעסיק; שיש יסוד להניח שהוא מקום עבודה של עובד; שיש יסוד להניח שהוא מקום מגוריו של עובד זר. לגבי האחרון, הכניסה אליו מוגבלת לבדיקה האם קוימו חובות המעסיק למתן "מגורים הולמים" לעובד הזר ומותנית בהסכמת העובד הזר.


בית הדין הארצי קיבל את העמדה שלפיה לצורך כניסת מפקח לאתר ביקורת שהוא מקום מגורים, דרושה הסכמת אמת ומדעת - קרי, תוך שמובהר על ידי המפקח כי נתונה למי שממנו מתבקשת ההסכמה הזכות לסרב לכניסה וכי סירוב זה לא ייזקף לחובתו - יכולה לשמש תחליף לצו שיפוטי, לא כל שכן כאשר עסקינן בחצרים של מקום המגורים. ההסכמה לכניסה לאתר ביקורת המשמש למגורים, העשויה להוות תחליף לצו שיפוטי, היא הסכמת מי שזה מקום המגורים שלו.


במקרה זה לא ניתנה הסכמת מי מהנאשמים טרם כניסת המפקחים לנכס. אז נידונה השאלה, מה דינה של הסכמה שניתנה על ידי אחר שמצוי בנכס שאליו מבקשים להיכנס, ואותו אחר אינו נמנה עם הבעלים או המחזיקים של המקום, ולא מדובר במקום המגורים שלו, במקרה דנן עובדת זרה?


בית הדין הארצי קיבל את העמדה שלפיה ככלל רק מי שזו "רשות היחיד" שלו, יכול ליתן הסכמה כזו. אך במקרה דנן לא הוכח כי הסכמת העובדת הזרה לכניסת המפקחים לנכס ניתנה מדעת ומרצון חופשי, היינו לאחר שהוסבר לה שהיא יכולה לסרב לכניסתם מבלי שהדבר ייזקף לחובתה.


לפיכך, לא היה בהסכמה זו כדי לבוא כתחליף לצו שיפוטי. לאור המקובץ, בית הדין הארצי לעבודה אישר את קביעת בית הדין האזורי לפיה כניסת המפקחים לשטח הנכס, נעשתה שלא בהתאם לסמכויות המוקנות להם בסעיף 6 לחוק והיתה בלתי חוקית.


נוכח הקביעה האמורה, בית הדין הארצי דן בשאלה מה דינן של ראיות שהגיעו לידי המפקחים בעקבות פעולתם האמורה


בית הדין עמד על דוקטרינת הפסילה הפסיקתית של ראיה שנקבעה בהלכת יששכרוב, ועל סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות שקבע הסדר פרטיקולרי של פסילת ראיה, המקנה לבימ"ש שיקול דעת לקבל ראיה חרף הפגיעה בפרטיות ובהעדר הסכמת הנפגע.


בית הדין הארצי ציין כי דוקטרינת הפסילה הפסיקתית היא דוקטרינת-על המעצבת גם את כללי הפסילה הפרטיקולאריים-החקוקים, ובהם סעיף 32 הנ"ל. במקרה זה פרטי העובדת נלקחו על ידי מפקחי המאשימה בפתח בית המגורים של המשיבים ונרשמו ברשימת העובדים. היינו רשימת העובדים, הושגה תוך הפרת החוק, שכן המפקחים לא היו מוסמכים להיכנס לחצרי הנכס בהעדר צו שיפוטי או בהעדר תחליף לצו שכזה - הסכמת אמת, מדעת ומרצון חופשי.


בית הדין האזורי קבע כי יש לפסול את רשימת העובדים ועמה את פרטי העובדת הזרה, אלא שבית הדין הארצי קבע כי לא היה מקום לעשות כן על יסוד בחינת קבוצות השיקולים שנקבעו בעניין יששכרוב: אופייה וחומרתה של אי החוקיות שהייתה כרוכה בהשגת הראיה; מידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; הנזק לאינטרס הציבורי מול התועלת לאינטרס זה הכרוכים בפסילת הראיה.


שקלול השיקולים הביא את בית הדין הארצי למסקנה כי הפגיעה בזכות הנאשמים להליך הוגן לא נפגעה משמעותית, שכן עצם גילוי העבירה לא היה פרי כניסתם הלא חוקית של המפקחים לנכס. בנוסף נקבע כי העבירה שיוחסה לנאשמים הינה בעלת השלכות חברתיות משמעותיות ולא היה זה צודק מבחינת האינטרס הציבורי, רק בשל הפגם בנוגע לאופן שבו נאספו פרטי זהותה של העובדת הזרה, לפסול את הראיה הנוגעת לפרטיה.


בנוסף קבע בית הדין הארצי בהחלטתו כי חוק העונשין מאפשר להביא בחשבון לאחר שהכרעת הדין הסתיימה בהרשעה, בתוך מתחם הענישה גם את "התנהגות רשויות אכיפת החוק".


לאור האמור, לבסוף, בית הדין הארצי לעבודה פסק כי אין לפסול את הראיות שנתפסו מכוח כלל הפסילה הפסיקתית גם אם כאמור הושגו באופן הנגוע באי חוקיות והחזיר את התיק לבית הדין האזורי תוך שקבע כי יש לקבל את הראיות שנתפסו שלא באופן לא חוקי על מנת שייתן הכרעתו מחדש, בין היתר, על יסוד הראיות שהתקבלו.