רכב תפעולי, כהגדרתו בסעיף 95א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. הינו, בראש ובראשונה, "רכב כמשמעותו בפקודה". פקודת התעבורה [נוסח חדש], מגדירה רכב ב סעיף 1 ככזה "הנע בכוח מיכני" (או כזה הנגרר על ידי רכב או בהמה). הווה אומר, על המאשימה היה הנטל להראות, כנדבך ראשון להוכחת האשמה כי אכן אותו "רכב תפעולי מסוג מרשל" הינו כזה העונה על הגדרת המונח רכב שבסעיף 1 לפקודה.


בית המשפט קבע כי המאשימה לא הציגה כל ראייה לפיה המדובר ברכב הנע בכוח מכני


בית המשפט קבע כי המאשימה התמקדה בפריסת ראיותה בהתייחסות לטענת הנאשם כי לא נמסר לו בעת שקנה את הרכב הנ"ל כי אין הוא דורש רישיון נהיגה לאור עמדת הנאשם בה נקט כבר בעת מעצרו הראשוני, לפיו המוכר של אותו רכב המרשל אמר לו כי לא מדובר בכלי רכב הדורש רישיון נהיגה.


בית המשפט התייחס לכך שהצדדים טענו ארוכות כי לנאשם עומדת הגנה של טעות במצב דברים, כמשמעה בסעיף 34יח לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בית המשפט קבע כי לו אכן היה סבור כי המאשימה הוכיחה שרכב המרשל הינו רכב, כמשמעות המונח בסעיף 1 לפקודת התעבורה, לא היה הוא מקבל את טענתו של הנאשם, בכל הנוגע לטעות במצב דברים.


ונימק זאת בדוגמאות יפות שראויות לציון כדלקמן:


"במישור המשפטי: טעות במצב דברים, כמשמעותה בחוק העונשין, נוצרת במקום שבו הנאשם מאמין בתום לב (סובייקטיבי ואובייקטיבי) כי מצב הדברים שונה מזה שבמציאות. כך, למשל, אם פלוני מוזג רעל לכוס מתוך אמונה בתום לב כי הוא מוזג מים לאותה כוס, יכולה לעמוד לו טענה של טעות במצב דברים. אך טעות במצב דברים אינה מתייחסת לרכיב המשפטי של העבירה. ההגדרה של רכב היא הגדרה הקבועה בדין.


העובדה כי פלוני (מוכר רכב המרשל) אמר לנאשם כי מדובר בכלי רכב שאינו מצריך רישיון נהיגה, לא יכולה לשנות את הוראות הדין. נניח, כי פלוני מואשם באונס, עבירה לפי סעיף 345 לחוק העונשין. טענה של טעות במצב דברים יכולה להישמע מקום שהוא סבר, בתום לב סובייקטיבי ואובייקטיבי, שניתנה למעשיו הסכמה של האישה.


אך היא אינה יכולה להישמע מקום שבו טענתו היא כי אדם אחר אמר לו, והוא האמין בכך, כי עבירת האונס אינה כוללת בחובה החדרה של חפץ לאיבר מינה של האישה. ודוק, טעות במצב משפטי (במובן סעיף 34יט לחוק העונשין), אינה מהווה הגנה "זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".


אמירה של מוכר רכב המרשל, כי הרכב אינו מצריך רישיון נהיגה, אינה יכולה ליצור טעות במצב משפטי. שכן אדם סביר, לבטח כזה שאינו מחזיק ברישיון נהיגה, וכבר פעמיים הורשע בעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, לא יכול להסתמך על דברים שנאמרים לו על ידי אדם אחר, ולהימנע במפורש מבירור של הוראות הדין בכל הנוגע למהות הגדרתו של רכב.


הרי אם היינו מקבלים את טענתו של הנאשם, לפיה אדם סביר יכול להסתמך על דברים שנאמרים לו על ידי מוכר הרכב, היה יכול להיווצר כאוס של ממש. די בכך שאדם היה רוכש רכב, כמשמעו בסעיף 1 לפקודה, ממי שאמר לו כי הרכב אינו מצריך רישיון, כדי לאפשר נהיגה ללא רישיון נהיגה. זוהי תוצאה שהדעת אינה סובלת. לו היה ממש בטענה מסוג זה, כל מי שעשה שימוש בסם מסוכן היה יכול לטעון לטעות מצב דברים, תוך הסתמכות על דברי מי שמכר לו את הסם, לפיו לא מדובר בסם מסוכן, כהגדרת המונח בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.


אם פלוני רוכש רכב העונה על הגדרת המונח שבסעיף 1 לפקודה, הוא חב ברישיון נהיגה שעה שהוא נוהג בו, והוא אינו יכול לפטור את עצמו באמירה של המוכר כי נאמר לו שהרכב אינו מצריך החזקה של רישיון נהיגה."


בית המשפט ציין כי אישור קצין משטרה אשר העיד בבית המשפט ביחס להעברת רכב המרשל לתחנת זבולון, לשם תפיסתו כמוצג בתיק לא התייחס לשאלה אם רכב המרשל הינו רכב כמשמעות המונח בדין. כמו כן בית המשפט ציין כי אותו עד לא נשאל שאלה אחת, לא בחקירתו הראשית ולא בחקירתו הנגדית, האם אכן מדובר ברכב העונה על הגדרת המונח שבסעיף 1 לפקודה, קרי כזה "הנע בכוח מיכני".


וכל אשר נדרש היה לשאול אותו, ראוי בחקירה ראשית, בהיותו מי שראה את רכב המרשל, הוא האם מדובר בכלי רכב הנע בכוח מכני. לו הוא היה מאשר זאת, בחקירתו, יתכן והמאשימה היתה מוכיחה את טענותיה, אך בא-כוח המאשימה, בחר, במודע, להימנע מלשאול את העד שאלות הנוגעות לרכב המרשל, ויתר למעשה על חקירה ראשית.


העד הנוסף שהעיד מטעם המאשימה הוא השוטר שעצר את הנאשם נוהג ברכב ורשם דו"ח פעולה, בית המשפט ציין כי עיון בדו"ח מגלה כי הוא לא מתאר בדו"ח את האלמנט הנדרש להפיכתו של הרכב לרכב העונה על הגדרת סעיף 1 לפקודה. דהיינו, כי הוא נע בכוח מכני.


עד התביעה השלישי שהעיד מטעם התביעה היה הסוכן של רכבים תפעוליים, אך בית המשפט ציין כי רכב תפעולי הוא קודם כל רכב (כמשמעו בסעיף 1 לפקוד ת התעבורה, וכל רכב יכול להפוך לרכב תפעולי. אבל בית המשפט ציין שוב כי זו אינה השאלה שעומדת בליבה של המחלוקת, שכן קודם לכל יש לבחון האם רכב המרשל הינו רכב.


אותו עד ציין כי התבקש לבחון רכב תפעולי, הוא ציין כי אכן ראה רכב חשמלי, שלו מצבר, הוא ציין כי אכן הרכב שראה, הוא כזה המונע על ידי המצבר, דא עקא, הוא לא ידע האם הרכב שבדק הוא הרכב של הנאשם.


מכאן קבע בית המשפט כי עדותו של עד זה היתה מספיקה, על פני הדברים, כדי לקבוע כי הרכב אותו בדק הינו רכב המונע בכוח מיכני, קרי על ידי המצברים המחוברים לו. אך היתה נדרשת ראיה נוספת. דהיינו, ראיה המבססת את המסקנה כי הרכב שהעד בדק בדק הינו רכב המרשל בו נהג הנאשם.


בית המשפט ציין את מחדלה של המאשימה עת בחרה שלא להביא את רכב המרשל כמוצג (כפי שנרשם בכתב האישום), לא בפני אותו עד ושואלת אותו אם זה הרכב שבדק ואף לו בפני בית המשפט.


עוד ציין בית המשפט מחדל נוסף של המאשימה בכך שבעת עדות הנאשם, היא בחרה שלא לשאול אותו את השאלה הפשוטה והכל כך מתבקשת והיא האם מדובר ברכב המונע בכוח מכני


שאלה זו לא נשאלה במהלך חקירתו הנגדית של הנאשם, ולו פעם אחת על ידי בא-כוח המאשימה. ואף לא הציגו בפניו את התמונות של רכב המרשל ושאלו אותו כיצד אותו רכב נע על גבי הכביש במועד שבו הנאשם נעצר.


לפיכך, בית המשפט קבע כי במצב דברים זה לא הוכח הנדבך הראשון, קרי כי רכב המרשל הינו רכב, כמשמעות המונח בסעיף 1 לפקודה, ועל כן לא הוכח כי נהיגה עליו מצריכה רישיון נהיגה, על פי הוראות סעיף 10(א) לפקודה.


בית המשפט בחר עוד להעיר כי גם לו היתה המאשימה מוכיחה את עובדת היותו של רכב המרשל רכב במובן הוראות סעיף 1 לפקודה, הרי שעדיין יתכן כי מדובר בקלנועית, כהגדרתה בסעיף 1 לתקנות.


כאשר נהיגה בקלנועית, לאור הוראות סעיף 39ט לתקנות, פטורה מהחובה להצטייד ברישיון נהיגה. על כן ציין בית המשפט כי יתכן כי גם אם רכב המרשל עונה על הגדרת סעיף 1 לפקודה, עדיין הוא גם עונה על הגדרת המונח קלנועית שבתקנות, ועל כן לא נדרש רישיון נהיגה לשם נהיגתו.


המאשימה לא הראתה, לבטח לא מעל לכל ספק סביר, כי לא כך הם פני הדברים. המאשימה צריכה להראות, מעל לכל ספק, כי הרכב נשוא כתב האישום הינו רכב שחלה חובה להחזיק ברישיון נהיגה של מי שנוהג בו, היא לא עשתה כן ועל כן החליט בית המשפט לזכות את הנאשם.