.jpg)
גבר ואישה קיימו ביניהם יחסי אישות בהסכמה. בשלב מסוים תוך כדי קיום היחסים, חזרה בה האישה מהסכמתה מסיבה כלשהי ויידעה את הגבר על כך. הגבר לא שעה לדרישתה והמשיך בקיום היחסים חרף התנגדותה.
האם יורשע הגבר באינוס, על אף תחילתם המוסכמת של היחסים?
הבהיר כי עבירת האינוס מוגדרת בחוק העונשין ברישא בה כך: " הבועל אישה שלא בהסכמתה החופשית - דינו מאסר שש עשרה שנים ".
עפ"י העובדות שתוארו בכתב האישום המתלוננת היתה ידידתו של הנאשם מזה מספר שנים וגרה בקרבת מקום לביתו. בעבר אף קיימו המתלוננת והנאשם יחסי מין בהסכמה. באותו יום בסמוך לחצות, שהתה המתלוננת בבית חברה לשעבר, הנאשם התקשר וביקש להיפגש עמה. בשעה 1:34 לערך הגיע הנאשם ברכבו ואסף את המתלוננת, כאשר בזמן הנסיעה שוחחו השניים, תוך שהנאשם אומר למתלוננת, כי הוא מעוניין לחזק את הקשר ביניהם לטווח ארוך. הנאשם ביקש מהמתלוננת לסור עמו לביתו וזו הסכימה.
בדירתו, החלו הנאשם והמתלוננת להתנשק להתגופף ולאחר שהמתלוננת הורידה את בגדיה בעצמה החלו הזוג לקיים יחסי מין מלאים מרצונה, בהסכמתה, תוך שיתוף פעולה מלא מצידה עד לשלב מסוים שלפני סיום האקט המיני אז אישר הנאשם בחקירתו במשטרה כי הבין שהמתלוננת מבקשת ממנו להפסיק במהלך המשגל, אך הוא לא מילא את בקשתה והמשיך עד אשר הגיע לכדי סיפוקו. את מעשיו הסביר הנאשם בחקירתו במשטרה בדברים הבאים:
"תשמע הייתי מגורה אחרי שעה שהיינו בסלון מחורמנים עברנו למיטה המשכנו להתמזמז איך אני לא יהיה מגורה ואז לא יכולתי להפסיק המשכתי".
בית המשפט המחוזי אשר דן בעבירת האינוס אשר יוחסה לנאשם בניתוח משפטי שערך סבר כי מהרגע שהחדירה הראשונה הושלמה בהסכמה, כל החדירות שלאחריה אינן מהוות עוד בעילה ומשכך לא יכנסו לגדר העבירה ולכן אין מקום להרשיע את הנאשם בעבירת אינוס ויש להרשיע את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה בכוח בלבד.
בית המשפט העליון בהחלטתו ציין כי עבירת האנוס נועדה להגן על ערך חברתי מוגן שהינו ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על האני
בית המשפט מוסיף ומדגיש כי בריח-התיכון בעבירת האינוס הוא הגנה בלתי מתפשרת על זכותה של האישה כמוה כגבר לבחירה חופשית: "פלישה שלא בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא, משפילה ומדכאת. כואבת היא, כואבת במאוד. פוגעת היא, פגיעה חדה וכואבת. מעליבה היא והעלבון עמוק וצורב. נרמס האני, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד ".
בית המשפט העליון הבהיר כי ההלכה שכבר קבע בעבר הינה שלאישה נתונה הזכות בכל שלב לפני קיום יחסי המין לסגת מהסכמתה ולסרב להם, כל עוד חזרה זו מהסכמה מובאת לידיעתו של בן הזוג באופן ברור ואין כל משמעות להתנהגותה הקודמת של האישה, בין אם היתה זו משתפת פעולה או אפילו יוזמת את המפגש באופן פעיל.וכך ציין בית המשפט העליון אז :
"אין צורך להסביר ששאלת ההסכמה עשויה להיות קשה ועדינה ביותר, בעיקר באותם מקרים שבהם קדמו לבעילה קשרי ידידות ואהבה והמתלוננת מודה בכלך שהסכימה ליחסים אינטימיים, ובלבד שלא יגיעו למגע מיני מושלם. ברור שהאישה רשאית להציב גבול להסכמתה ומשכאן ואילך התנגדותה עשויה להיות התנגדות ממשית ורצינית. דובר כאן על התנהגותה המתירנית של בחורה, אך שוב אין צורך להדגיש שהחוק שומר כל אישה ושאפילו אישה מופקרת רשאית שלא להיבעל על כורחה".
בית המשפט העליון התלבט בסוגיה שכן מחד ניתן לטעון שיש לשמור מכל משמר על כבודה ורצונה של האישה. מאידך, עולה החשש כי הרחבת הקרטריונים להרשעה בעבירה כה חמורה כעבירת אינוס (16 שנות מאסר), לא תקלע כיאות למשמעותם של יחסים אינטימיים בין בני זוג ולא תנתח באופן הנכון את אופיים הרוגש והדינאמי וכך ציין בית המשפט:
"הכלל כי לא פירושו לא וכן פירושו כן יפה לדיני חוזים, בהם הוודאות המשפטית מחייבת כי בהצעה ובקיבול ישלטו שני צבעים בלבד, שחור ולבן. לא כן ביחסי אישות ובהקדמות להם, בהם תופס מקום גם אזור דמדומים בין הסכמה לאי הסכמה, שגווניו כצבעי הקשת, כששפת הפה ושפת הגוף משמשים בו בערבוביה, עם כל הדקויות שביניהם ובל נשכח כי עניינו לא באנס אשר כופה בבירור את רצונו על האישה. שם הבעיה אינה מתעוררת כלל, והנסיבות מדברות בעד עצמן, גם תאמר האישה כן שהוא כפוי מעיקרו".
בית המשפט הכריע וקבע כי גם אם התרחשה הנסיגה מההסכמה לאחר תחילת הבעילה, אין הסכמתה הראשונית של האישה תוכל לבוא לה לרועץ ולהחשב להסכמה כללית לקיום כל האקט המיני
וכך הסביר בית המשפט העליון: "אין המדובר כאן ביחסים חוזיים של החלפת ממון, אלא ביצירת היחסים האינטימיים ביותר ובהענקת מתנת הקרבה המשמעותית והקרובה ביותר שיכול אדם לתת לרעהו. לא נוכל לקבל גישה, הכובלת אדם זה או אחר להעניק דבר זה נגד רצונו, וזאת גם אם הסכים קודם וכעת חזר בו, מכל טעם שהוא. על בית משפט זה, כנושא הדגל של זכויות האדם וחופש הפרט במדינת ישראל, לעמוד ולהכריז בקול, כי בכל עת ובכל שעה מותר לו לאדם להחליט מה ייעשה בנפשו ובגופו. תהא אשר תהא הסיבה בגללה תחפוץ האישה בהפסקת היחסים- כאב פיזי, חששות ועכבות נפשיות, מוסריות או אחרות – אין כל זכות, לאף אחד, לפגוע בחירות זו ולהתעלם ממנה. העושה זאת ראוי לגינוי חברתי ולענישה הולמת."
בית המשפט נדרש להיבט נוסף בעקבות הכרעתו זו והיא בהגדרת הזמן שעל הגבר לחדול מקיום יחסי המין מהרגע שנודע לו, כי בת זוגתו חזרה בה מהסכמתה שכן האם מצופה מגברים להחזיק שעון עצר בכדי לדעת מתי להפסיק? בית המשפט העליון פסק כי באופן שפוט וברור, מהרגע שהתגבשה מודעותו של הגבר לנסיבות החדשות, עליו להפסיק את מעשהו באופן מיידי.
