הסכנה שבשתיקה: השימוש בזכות השתיקה עלול להזיק

בעקבות פניות אליי לסיוע, לאחר אירועי מחאה כאלה ואחרים שבמהלכם או לאחריהם מעכבת המשטרה חלק מהמשתתפים לצורכי חקירה, ראיתי לנכון להתייחס לשימוש הפופולרי אך לעתים המאוד מסוכן בזכות השתיקה.

כאשר המשטרה מבקשת לגבות הודעה ממי שהוא חשוד בביצוע עבירה פלילית, חלה על החוקר החובה לפרט בפניו את זכויותיו כנחקר, וזאת טרם גביית ההודעה ולאחר שהוא מפרט בפניו מהי מהות החשד כנגדו.

חשוד יכול לבחור, היינו עומדת לו הזכות לשתוק ולא לענות לשאלות החוקר או לפרוס את גרסתו בפני החוקר. זכות השתיקה נגזרת מכמה טעמים מרכזיים, כאשר אחד מהם הוא הדאגה לחשוד.

במהלך החקירה הפלילית החשוד עומד לבדו מול החוקרים, ואין לו אפשרות לקבל סיוע משפטי. בנסיבות אלה ישנו חשש שהחוקרים עלולים להשתמש לרעה בכוחם כדי "לסחוט" הודאות מחשודים, ולכן יש להבטיח את הזכות לשתיקה, שעה שהחשוד נמצא בסיטואציה עוינת ומאיימת של חקירה משטרתית, כדי לשמור עליו מהתנהגות לא הולמת של החוקרים.

זכות השתיקה שומרת על השיטה המשפטית, ומפחיתה את מספר הודאות השווא של חשודים במהלך החקירה

טעם נוסף לזכות השתיקה הוא הצורך להגן על כל שיטת המשפט מהודאות שווא של חשודים. הטענה היא כי המצב שבו אדם נחקר הוא מאיים מעצם טבעו, כך שיש צורך לאפשר לו לשתוק בצורה מוחלטת, כדי למנוע סיטואציות שבהן ישקר בשל הלחץ, המצוקה והבלבול שהוא נמצא בהם. הודאות שווא כאלה של חשודים בעצם מסכלות את מטרת החקירה לגלות את האמת ולמצוא את העבריינים.

עוד טעם הוא הצורך שלא להטיל על חשוד חובות עשה, והדברים מקבלים משנה תוקף לאור הפגיעה בפרטיותו ובכבודו במהלך החקירה. הדבר גם תואם את מהותו האדברסרית של ההליך הפלילי, שלפיו הנאשם אינו אמור לספק את הראיות אלא על התביעה למצוא אותן.

אז למה בכל זאת מומלץ להמעיט בשימוש בזכות השתיקה?

אך אליה וקוץ בה. שימוש בזכות זו עלול להיות מסוכן, ולטעמי נעשה בה שימוש לעתים קרובות מדיי. העצה שאני בדרך כלל נותן ללקוחותיי, ברור שכל מקרה לגופו, היא להמעיט ככל הניתן בשימוש בזכות השתיקה.

גרסה או טענה שלא נאמרת בעת החקירה במשטרה אלא מושמעת לראשונה בעדות בבית המשפט, מכונה "גרסה כבושה", וההלכה המשפטית היא כי ללא הסבר או סיבה לחשיפתה המאוחרת, משקלה הראייתי שואף לאפס.

הלכה פסוקה היא כי ערכה של אותה עדות כבושה ומשקלה נמוכים ביותר, כל עוד לא ניתן הסבר מדוע העד "כבש" עדותו עד שהחליט לחשוף אותה רק בשלב מאוחר.

עדות בשלב מאוחר נחשדת כגרסה שאינה אמת

כאשר חשוד אינו מוסר את גרסתו באופן מידי ובחקירתו הראשונה במשטרה, קיים חשש מובן כי הגרסה המאוחרת אשר בחר אותו חשוד למסור במשטרה, או ביתר שאת בפניי בית המשפט, שם הוא כבר מוגדר נאשם לאחר שהוגש כנגדו כתב אישום, מעלה חשש כבד כי גרסה זו אינה אמת.

כאשר לדוגמה מדובר בגרסה מאוחרת של החשוד שמפנה לעדים שנכחו במקום העבירה, ודבר לא נאמר על כך למשטרה, ברור כי יש חשש כבד לתיאום גרסאות ועיוות האמת כאשר אותם עדים מובאים לעדות בפני בית המשפט בשלב מאוחר בהרבה מעת החקירה.

לטעמי, הבעייתיות בכבישת הגרסה אינה מסתכמת רק בחשש להיותה כוזבת אלא קשורה גם ביכולתה של המשטרה לברר את הגרסה מבעוד מועד. כך לדוגמה, אם לחשוד טענת אליבי שמבוססת על היותו במקום אחר כשהראיה המבססת את גרסתו היא מצלמת אבטחה שתיעדה אותו במקום האחר ולא בזירת העבירה, ככל שהדבר לא ייבדק על ידי המשטרה מוקדם ככל הניתן הרי יש חשש שהחומרים יימחקו והנזק שייגרם להגנתו של הנאשם חמור מעין כמותו.

לסיכום, השימוש בזכות השתיקה יכול להיות נכון במקרים מסוימים והרה אסון במקרים אחרים. לכן, תמיד אבל תמיד יש לנצל את הזכות להיוועץ בעורך דין טרם בחירת הנתיב הנכון לפני החקירה.