סירוב לבדיקת שכרות והתוצאות המשפטיות

עבירה של נהיגת רכב תחת השפעת משקאות משכרים או סמים הינה מהחמורות ביותר בפקודת התעבורה, והמחוקק ראה וקבע כי העונש על עבירה זו לגבי רכיב הפסילה בפועל לא יפחת מ – 2 שנים פסילה בפועל, למעט נסיבות מיוחדת אשר חובה על השופט לפרטן בפסק הדין. במקרה שהנהג הורשע בנהיגה בשכרות בשנה שקדמה לאותה עבירה, קבע המחוקק כי עונש הפסילה בפועל לא יפחת מתקופה של 4 שנים.

קיימים כמה אמצעים העומדים לרשות המשטרה בעת שברצונה לבדוק האם נהג פלוני נוהג תחת השפעת אלכוהול. האמצעים הינם: "נשיפון", "ינשוף", בדיקת דם ובדיקת מאפיינים.

סעיף 64ד' לפקודת התעבורה שכותרתו היא "סירוב לבדיקת שכרות" קובע כך:

(א) סירב נוהג ברכב, או ממונה על הרכב כאמור בפסקה (1) להגדרה "ממונה על הרכב" שבסעיף 64ב, לתת דגימה לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3).

ובמילים פשוטות יותר, מי שמסרב להיבדק בדיקת שכרות חזקה היא כי היה שיכור. אולם מהם אותם קריטריונים בהם בית המשפט יקבע כי הנאשם סירב להיבדק כאשר נדרש לעשות כן ע"י השוטר? האם נאשם צריך להוציא מפיו את הדיבור המפורש "מסרב אני"? האם ניתן להסתפק בהתנהגות?

זה מכבר דן בית המשפט לתעבורה בירושלים במקרה בו הוגש כתב אישום כנגד נהג אשר בו נטען ע"י המשטרה כי הנהג סירב לבצע בדיקת שכרות באמצעות מכשיר הנישוף, אך לא אמר מפורשות לשוטר כי הוא מסרב אלא התחמק בעקביות מהבדיקה.

באותו מקרה נהג הנאשם ברחוב בעיר ירושלים, בהיותו בדרך סטה מנתיבו ופגע בשלושה רכבים אשר חנו בימין הדרך, בהמשך נהדף רכבו אל הנתיב הנגדי והתנגש ברכב רביעי.

הנאשם הודה באחריות לתאונה אולם כפר באשמה כי נהג בשכרות.

השוטרים העדו כי לאחר התאונה התנהג הנאשם באופן חריג, כאשר השתולל במהלך הטיפול שניתן לו ע"י מד"א ובמהלך הנסיעה לבית החולים, אף הנאשם אינו הכחיש זאת.

כמו כן במועד התאונה נמצאו ברכב הנאשם בקבוקים ריקים של משקאות אלכוהוליים, ולא הייתה מחלוקת כי לפני התאונה שתה הנאשם משקה אלכוהולי- "וודקה עם רדבול".

סלע המחלוקת נע סביב השאלה האם בזמן התאונה היה הנאשם שיכור?

התביעה טענה כי הנאשם סירב להיבדק, על כן גם מבלי שנערכה לנאשם בדיקה המעידה כי היה תחת השפעת משקאות משכרים, ניתן להרשיע את הנאשם על סמך סירובו תוך שמכלול הראיות והעדויות בתיק מוביל למסקנה אפשרית אחת ולפיה הנאשם היה שיכור בעת התאונה.

התביעה ציינה ומדגישה את ניסיונותיו הרבים של הבוחן. במשך למעלה מחמש שעות המתין בצמוד לנאשם, לכל מקום שהלך, ולא הצליח להביאו לידי בדיקה.

הבוחן אשר העיד בבית המשפט אמר: " בקשתי למסור דם אמר לי לא, אם רוצים הייתי מוסר נשיפה במקום, הסברתי לו את כל ההליך... בקשתי לקחת דם אמר לי לא עכשיו קודם שיגיע רופא כירורג, הגיע ביקש ממנו לבדוק והוא סירב, החל להתחכם עם הרופא... תיתן לי עכשיו אמר לא, אחרי שאחזור מהצילום..... אחר כך ביקש שרופא אחר יבדוק וכל פעם מוצא תירוץ עד ששוחרר.."

" אמרתי לו אתה יודע מה בוא ניסע לאת"ן ושם נגבה הודעה אמרתי גם נפתח את הינשוף... פתחתי את הינשוף (הנאשם) נשען על הדלת ושואל אותי 10 דקות שאלות, שאלות של ילדים קטינים.... אמרתי הנה המכשיר נשיפה .... ואז אמר לי לא רוצה למסור, ואז לא רצה אמרתי לו שלום לך הביתה.."

לאורך כל הדרך לא סירב הנאשם במפורש להיבדק ,כפי שגם העיד הבוחן: "הנאשם לא אמר לי אני רוצה להיבדק הוא גם לא סירב זה היה בשיטתיות..."

בית המשפט פסק, באשר לעבירה של נהיגה בשכרות, על אף כל הנסיבות שיש בהם כדי להעלות חשד של ממש על כך שהנאשם היה שיכור בזמן התאונה וזאת בין השאר לאור התנהגותו, ריח האלכוהול מפיו, בקבוקי האלכוהול שנמצאו ברכבו, עדין לא יכל בית המשפט להגיע למסקנה חד משמעית כנדרש באשר להיות הנאשם שיכור.

אך, הוסיף ופסק בית המשפט כי " נכון הוא שהנאשם ככל הנראה לא אמר ולו פעם אחת במפורש כי הוא מסרב להיבדק אלא שאין ספק שהתנהגותו היא שמעידה על סירוב להיבדק. סירוב אינו חייב להיות מפורש במילים דווקא, והתנהגות מתחמקת שברור שהיא כזו, יכולה להוות סירוב לצורך חזקה על פי הסעיף. זאת אפילו אם הנהג איננו אומר בשום שלב כי מסרב הוא להיבדק. ואפילו במקרים בהם אומר הוא כי מסכים הוא להיבדק, אך בפועל מתחמק ומכשיל כל אפשרות לבדיקה ".

בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה של סירוב לבדיקת שכרות שמשמעותה עפ"י החוק כאמור היא נהיגה בשכרות.