החזרת רשיון נשק בסכסוך גירושין

להלן פסק דין שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי מרכז, בעתירה שהגשתי בשם הלקוח שלי להחזרת רשיון הנשק והנשק עצמו, אשר נתפס ע"י המשטרה, לאור תלונות אשתו, איתה הוא היה בסכסוך גירושין, ובעקבות זאת המלצת המשטרה לביטול רשיון הנשק, וקבלת ההמלצה ע"י פקיד הרישוי לפי חוק כלי הירייה.

 

כפי שניתן לראות, ביהמ"ש קבע כי לא מתקיימות הדרישות אשר בהלכת שללם לצורך שלילת רישיון הנשק של העותר.

 

קיים הבדל יסודי, וחייב להיות הבדל כזה, לפי הפסיקה, בין אי מתן רישיון לבין שלילת רישיון קיים, ונקבע כי לא ניתן משקל מספיק להבדל הזה.

 

ביהמ"ש קבע כי לא מן הנמנע, שנוכח החומר שהוצג, היה מקום לדחות בקשה של העותר למתן רישיון חדש, אילו עמדה בקשה כזאת על הפרק, אולם במקרה זה אין המדובר במתן רישיון חדש, אלא בביטולו של רישיון קיים, ולשם כך – אין די בחומר שבידי המשיבים.

 

נקבע כי החומר הקיים אינו מצביע על מסוכנות, בוודאי לא במידה המצדיקה ביטול הרישיון. אין די בחשש בלבד, שמא עשוי העותר להשתמש בנשק שלא כדין (שללם).

 

יוער, כי המדינה ערערה לביהמ"ש העליון, אך חזרה בה מן הערעור לאור נזיפות והמלצה מפורשת של הרכב השופטים.

 

פסק דין

 

העותר החזיק ברישיון לשאת כלי ירייה (אקדח) החל משנת 1991.

 

רעייתו, במסגרת הליכי גירושין ביניהם, הגישה נגדו תלונה במשטרה, ועקב כך נחקר העותר במשטרה ביום 27.5.2014 וביום 18.6.2014, בחשד להיזק לרכוש במזיד (שבירת חלון בבית לפני 8 שנים וגרימת נזק למחשב ביום 25.5.14), איומים, לרבות איום בנשק על רעייתו לפני 20 שנה, ובעילה שלא בהסכמה.

 

לאחר שנחקר באזהרה, שוחרר העותר בערובה, והאקדח נתפס מידיו. זאת על פי החלטת הקצין הממונה בתחנת המשטרה.

 

העותר הגיש ערר על החלטת הקצין הממונה.

 

בית משפט השלום החליט, ביום 29.5.14, להקל משמעותית בתנאי השחרור המגבילים ולהורות לקצין החקירות בתחנת המשטרה לשקול את בקשת העותר להחזיר לו את הנשק, הנחוץ לו לצורך עבודתו.

 

בית המשפט ציין את העובדה שתלונת המתלוננת נסבה על עבירות מלפני 8 שנים ו-20 שנים; שהתלונה העדכנית שלה היא על עבירה מינורית של היזק לרכוש בלבד; שהמעשים נעשו על רקע הליך גירושין מתוח ביותר; שהעותר נעדר כל עבר פלילי; ושהוא משמש שנים רבות מתנדב של מג"ב.

 

ביום 8.7.14 ניתנה החלטת פקיד הרישוי לפי חוק כלי הירייה על ביטול רישיונו של העותר, וזאת לאור המלצת המשטרה בגין אלימות.

 

ביום 17.7.14 התקיים שימוע לעותר, ובו הוחלט שלאור העובדה שמתנהל סכסוך גירושין בין בני הזוג, ובהתחשב בכך שהשניים מתגוררים באותו מתחם, סבור עורך השימוע כי החזרת הנשק לעותר עשויה לסכן את המתלוננת. על כן החליט להשאיר את ההחלטה בעניין תפיסת הנשק על כנה.

 

העותר פנה לבית משפט השלום בבקשה לקביעת דיון המשך בערר, לאחר הליך השימוע, ולביטול תפיסת הנשק. בית המשפט בהחלטתו מיום 5.8.14 דחה את הבקשה לביטול תפיסת הנשק, וזאת משום שרישיונו של העותר להחזיק בנשק בוטל, ועל כן לא ניתן להורות על החזרת הנשק לידיו, אלא עליו להגיש ערר על ההחלטה לביטול הרישיון.

 

העותר הגיש אפוא ערר על ההחלטה לבטל את רישיונו, וביום 16.3.15 ניתנה החלטת הממונה בערר, והיא – לדחות את הערר.

 

ביום 27.4.15 הגיש העותר את העתירה שבפניי, כנגד ההחלטה מיום 16.3.15.

 

במסגרת העתירה הגישו המשיבים הודעה , ביום 29.6.15, כי הממונה בערר מבקש ליתן החלטה חדשה בעניינו של העותר, וזאת לאחר שיקבל המלצה עדכנית מהמשטרה.

 

ביום 20.7.15 ניתנה ההחלטה החדשה של הממונה לדחות את הערר, וזאת לאחר קבלת העמדה העדכנית של המשטרה, מיום 29.6.15. בהחלטה מיום 20.7.15 נאמר כי עמדת קצין המשטרה היא להתנגד למתן רישיון כלי ירייה לעותר, בהתבסס על רישומיו המשטרתיים של העותר כלהלן:

 

א. תיק חקירה של תחנת ראש העין בעבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד, ובעילה שלא בהסכמה. התיק נסגר מחוסר ראיות.

ב. תיק חקירה של תחנת לוד בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, התיק עדיין פתוח.

ג. תיק חקירה של תחנת ראש העין בעבירת איומים. התיק נסגר מחוסר ראיות.

 

בהמשך ההחלטה נאמר כי מתיקי החקירה שנפתחו נגד העותר בעקבות תלונות אשתו, וכן מתיקי החקירה שנפתחו עקב תלונותיו שלו נגד אשתו, עולה כי יש ראיות מינהליות לסכסוך גירושין מתמשך שיש בו בין השאר אלמנטים של אלימות מילולית ופיזית, כאשר שני בני הזוג גרים בסמיכות, ורמת החיכוך ביניהם לא פחתה.

 

תיקי החקירה המפורטים לעיל, רישומיו המשטרתיים, הסכסוך המתמשך בין בני הזוג, מאמתים את רמת המסוכנות הנשקפת מהעותר. לפיכך, החליט הממונה להכריע את הכף לטובת האינטרסים של שלום הציבור ולא לאפשר בשלב זה מתן רישיון כלי ירייה לעותר. לפיכך נדחה הערר.

 

על ההחלטה מיום 20.7.15 הגיש העותר את העתירה המתוקנת, היא העתירה המונחת בפניי עתה.

 

טוען העותר בעתירה המתוקנת כי החלטת המשיבים לבטל את רישיון הנשק שניתן לו לפני עשרות שנים ניתנה על פי המלצת המשטרה בלבד, ללא הליך שימוע.

 

עוד הוא טוען כי על פי העקרונות המשפט המינהלי, לא הרי החלטה שלא ליתן רישיון, כהרי החלטה לבטל רישיון קיים. הפסיקה בנוגע לביטול רישיון קיים היא כי חשד בלבד אינו שיקול מספיק לשם כך, דרושה הוכחה משכנעת שאינה מותירה מקום לספקות סבירים. הרישיון יוכל להתבטל רק אם נערכה חקירה ודרישה ונמצא כי קיימות ראיות משכנעות.

 

לטענת העותר, בענייננו מדובר במקרה מובהק בו לא הייתה הצדקה לתפיסת הנשק ולביטול הרישיון, וזאת נוכח התנהלות המתלוננת, ממנה עולה בבירור כי היא מנצלת את ההליכים הפליליים על מנת להפעיל לחץ על העותר בכדי שייענה לדרישותיה הכספיות והאחרות בהליך הגירושין. די בכך שהיא בחרה לכלול בתלונותיה אירוע שהתרחש, לטענתה שלה, לפני 20 שנה, כדי להצביע על כוונותיה.

 

לטענת העותר אשתו פועלת נגדו בדרך של הגשת תלונות סרק רבות למשטרה, כאמצעי לחץ בקשר לדרישותיה במסגרת הליכי הגירושין, וכל התיקים הללו או מרביתם נסגרו מחוסר ראיות.

 

המשיבים בכתב התשובה מטעמם טוענים כי לא נפל כל פגם בהחלטת הממונה לדחות את הערר. לטענתם נשיאת כלי ירייה איננה זכות קנויה הנתונה בידי האזרח. משטרת ישראל היא הגוף המוסמך להמליץ לרשות המוסמכת באגף רישוי כלי ירייה על קיומו של סיכון לשלום הציבור. הערכת הסיכון לשלום הציבור נעשית על פי כלל הראיה המנהלית.

 

גם אם אין ממש בתלונות שנפתחות ונסגרות בזו אחר זו כנגד העותר, הרי לטענת המשיבים יש בהצטברותן של התלונות כדי להוות ראיה מינהלית סבירה לקבלת ההחלטה לשלילת הרישיון, תוך נקיטת זהירות ראויה.

 

הערכת הסיכון של המשטרה נעשית על פי כלל הראיה המינהלית, קרי ראיה אשר אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי, והיה סומך עליה.

 

בעניינו של העותר, התבססה המלצת המשטרה על שני תיקים פליליים שהיו תלויים ועומדים באותה עת, ועניינם בעבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד, ובעילה שלא בהסכמה, וכן על תיק שעניינו עבירת איומים, ונסגר בהעדר ראיות. רעייתו של העותר התלוננה כי הוא איים עליה לפני כ-20 שנה באמצעות האקדח כי יהרוג אותה.

 

כמו כן, במסגרת אותה תלונה העידה כי בעבר קיים איתה יחסים שלא בהסכמתה. כמו כן, באירוע שהתרחש לפני 8 שנים ניפץ חלון. כאמור, התיק נסגר מחוסר ראיות. המשיבים טוענים כי המלצת משטרת ישראל אינה צריכה להתבסס על חומר ראיות שיש בו כדי להביא להרשעה או אף להגשת כתב אישום, אלא די בכל ראיה העומדת במבחן הראיה המינהלית.

 

בענייננו, כך לטענת המשיבים, המלצת המשטרה נתמכת בראיות המוכיחות בצורה משכנעת כי בין בני הזוג מתנהל סכסוך גירושין בעל אופי אלים, ויש בכך כדי לפגוע בהנחות היסוד ששימשו בזמנו למתן הרישיון לעותר. אמנם, התיקים נגד העותר נסגרו, אך זאת משום שלא היו די ראיות לצורך העמדתו לדין פלילי; יש בהם די ראיות במישור המינהלי.

 

דיון והכרעה

 

ההלכה בסוגיה העומדת על הפרק בתיק זה נקבעה לפני שנים רבות על ידי כב' השופט (כתוארו אז) ברק, בבג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה פ"ד לו (1) 317, ולא נס ליחה עד היום.

 

לפי הלכה זו –

א. קיימת אבחנה ברורה בין אי מתן רישיון או אי חידוש רישיון, לבין ביטול רישיון קיים.

ב. בכל הנוגע לביטול רישיון קיים, חשד בלבד (לקיומו של אירוע כלשהו) איננו שיקול מספיק לביטול הרישיון. גם אין די בחשש בלבד, שמא עשוי העותר להשתמש בנשק שלא כדין.

ג. צריך שיתקיים אירוע, שיש בו כדי ליצור סיכון ניכר (או סיכון מיוחד), וצריך שאירוע זה יוכח בצורה משכנעת, באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו.

ד. רק משקל ראייתי נכבד, המצביע על סיכון ניכר, רק הוא יכריע את הכף לטובת ביטול הרישיון.

ה. אם דברים אלה אינם מתקיימים, הביטול אינו תופס, ובית המשפט יבטל את הביטול.

 

יצוין כי במקרה הספציפי שנדון בענין שללם, העותר שם הורשע שלוש פעמים בפלילים, הפעמיים האחרונות היו חמש שנים ושש שנים לפני מועד הדיון, והן היו בגין איום בנזק גופני ובגין גרימת נזק לרכוש בזדון. בית המשפט העליון קבע, כי העותר מחזיק ברישיון נשק כבר למעלה משבע שנים, ומעולם לא עשה בו שימוש שלא כדין, וכל שיש בידי הרשות הוא רק חשש שמא ישתמש בו שלא כדין. חשש זה אין די בו לביטול רישיון קיים, ועל כן התקבלה העתירה.

 

הלכת שללם יושמה על ידי בית המשפט המחוזי בת"א בפרשת עת"מ (ת"א) 2837/05 לוי חביב נ' מדינת ישראל משרד הפנים. באותו עניין בוטל רישיון הנשק של העותר בגלל שלושה תיקי חקירה בעבירות של איומים והחזקת נכס חשוד כגנוב, תיקים שנסגרו, וכן תיק אחד של היזק לרכוש במזיד, שבו העותר נדון, ללא הרשעה. בית המשפט המחוזי קבע לגבי התיק הראשון כי חקירה זו הייתה חסרת משמעות ביחס לרישיון הנשק, ולגבי שני התיקים האחרים ציין כי נסגרו מחוסר ראיות. בית המשפט ציין כי מדובר היה בתיק של איומים, אולם לא נטען כלפי העותר כי הוא איים באמצעות הנשק.

 

בית המשפט הגיע לכלל מסקנה שאין בחקירות המשטרתיות שקוימו, החומרה המצדיקה ביטול רישיון קיים, וקיבל את העתירה

 

מקרה נוסף שבו יושמה הלכת שללם נדון בבית המשפט המחוזי בירושלים בעת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר.

 

באותו עניין העותר החזיק רישיון נשק 23 שנים. ביום 26.2.02 אירעה תקרית אלימה רבת משתתפים ביישוב. העותר נעצר בחשד כי בתגובה לפציעת בנו באותה תקרית, תקף מספר אנשים והסב נזק לרכוש. העותר הכחיש זאת וטען כי רק נזעק למקום על מנת לחלץ את בנו שנורה ברגלו, וכי הם היו קורבן התקיפה.

 

היה עד אחד שמסר במשטרה אימרה כי העותר איים עליו באקדח, אולם עדות זו לא נתמכה בעדויותיהם של כל יתר הנחקרים. גירסת העותר וארבעת עדי הראיה הייתה, שהוא הגיע למקום בכלל ללא נשקו האישי, כך שממילא, לא איים על איש באקדחו.

 

נגד העותר באותו עניין הוגש כתב אישום בעבירות תקיפה, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, היזק בזדון, חבלה במזיד, ואיומים.

 

בית המשפט פסק: "על-רקע הפסיקה האמורה, כל אימת שנדרשת המשטרה לשקול שלילת רשיון נשק בגין חשדות שטרם הגיעו לכלל הרשעה, היא מנחה עצמה לבחון, על-יסוד העקרונות שהובאו בבג"צ 799/80 שללם (לעיל), מחד-האם ישנן ראיות כבדות משקל המצביעות על סיכון ניכר לאינטרס הציבורי הצפוי מנשיאת כלי ירייה על-ידי בעל הרשיון, ומאידך – להביא במניין השיקולים את משך הזמן שחלף מעת ביצוע המעשים, את מקור המידע ואמינותו, את הנתונים האישיים של בעל הרשיון – כמו גילו ועברו הפלילי – ואת הצורך שלו ברשיון הנשק (סעיף 25 לכתב-התשובה, וסעיפים ה' ט' וי"ג(3) לנהלי המשטרה לעיל)".

 

בהתייחסה לרמה הראייתית הנדרשת, הנחתה עצמה המשטרה בנהליה כדלהלן: " על התשתית הראייתית המהווה עילה לאי חידוש רשיון או לביטולו, שלא להותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשות האירוע נושא העבירה, וללמד על סיכון ניכר לאינטרס הציבורי הצפוי מנשיאת כלי ירייה או מהחזקתו על ידי המבקש" (סעיף י"ג(3) לעיל).

 

מקרה נוסף בו יושמה הלכת שללם נדון בבית המשפט המחוזי בנצרת בעת"מ (נצ') 74/10 נחמני נ' פקיד רישוי לכלי ירייה.

 

גם שם, לעותר היה מזה שנים רישיון לכלי נשק. המשיב החליט לבטל את הרישיון בגלל מידעים מודיעיניים הקושרים את העותר לעבירות סמים, קשירת קשר עם עבריינים, ונהיגה תוך כדי פסילה.

 

עובר להמלצתה ולהחלטה על ביטול הרישיון, המשטרה לא פתחה בחקירה לבירור החשדות המיוחסים לעותר. נאמר על ידי בית המשפט כי "העובדה שהמשטרה רשאית להסתמך על מידע מודיעיני לצורך גיבוש המלצתה לביטולו של רישיון קיים, אין פירושה שהיא יכולה להסתפק במידע זה בלבד לשם כך.

 

שכן כאמור בעניין שללם, נקבע מפורשות כין אין לבטל רישיון קיים על יסוד עדותו של מודיע שלא נחקרה ונבדקה, וכי הרישיון יוכל להתבטל רק אם נערכה חקירה ודרישה ונמצא כי קיימות ראיות משכנעות... משלא פתחה המשטרה בחקירה גלויה ... לא היה מקום להורות על ביטול רישיונו של העותר, על סמך חשד גרידא ללא חקירה."

 

עוד קבע בית המשפט באותו ענין כי - "החובה המוטלת על ועדת הערר היא לקבל החלטה שתאזן כראוי בין המשקל הראייתי שיש לייחס לחומר שבידי המשטרה, המופקדת על שלום הציבור ובטחונו, לבין זכותו של העותר, המחזיק ברישיון כחוק, שרישיונו לא יבוטל.

 

בבואה לאזן בין שני אינטרסים אלה, עליה ליתן את המשקל הראוי להבחנה, יציר הפסיקה, שבין אי מתן רישיון לבין ביטול רישיון קיים שלגביו נקבע כי רק אירוע היוצר סיכון מיוחד, שהתרחשותו מוכחת באופן משכנע בלא להותיר ספקות סבירים, יצדיק ביטול הרישיון.

 

לצורך כך רשאית היא לשאול שאלות, לבקש הבהרות וכל שתמצא לנכון, על מנת שתהיה בידה "הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים". בהעדר הוכחה כאמור, עליה לקבל את הערר".

 

אני סבור כי ההלכה כפי שהבאתי לעיל היא ברורה, והיא תקפה ומיושמת בפסיקת בתי המשפט עד היום. במקרה דנן, מדובר בתיקים פליליים שנסגרו מחוסר ראיות, ומכאן שאין המדובר באירועים אשר הוכחו "בצורה משכנעת באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותם".

 

אציין כי במהלך הישיבה הקודמת הציגה בפניי ב"כ המשיבים חלק מהחומר המשטרתי אשר עליו נסמכה המלצת המשטרה, וחלק מן החומר צורף לכתב התשובה מטעם המשיבים.

 

החומר שהוצג בפניי או שצורף כולל תלונות של אשת העותר נגדו מיום 25.5.14 ומיום 2.6.14, על כך שהצג של מחשב בבית נופץ, והמתלוננת חושדת שהעותר עשה זאת. העותר טען כי לא הוא עשה זאת ולא נגע במחשב כלל ועיקר.

 

כמו כן, טענה היא באותה תלונה כי לפני 8 שנים ניפץ העותר חלון בבית, ועל כך השיב העותר כי לא היה ולא נברא.

 

המתלוננת אומרת בתלונותיה הנ"ל כי לא הייתה אלימות פיזית ביניהם, רק אלימות מילולית, קללות.

 

כמו כן, התלוננה כי לפני 20 שנה העותר כיוון אליה אקדח ואמר כי יהרוג אותה. העותר אמר על כך כי לא היה ולא נברא.

 

כמו כן התלוננה כי לפני 4-5 שנים קיים איתה העותר יחסי מין בכוח. העותר משיב על כך: להד"ם, יחסי המין היו תמיד בהסכמה מלאה.

 

כמו כן, הוצג בפניי מזכר הקיים בתיק מיום 27.5.14, שם מצוין כי המתלוננת איננה חוששת מפני העותר.

 

יש בתיק גם הערכת מסוכנות של המשטרה, ולפיה מסוכנותו של העותר נמוכה.

 

תלונה נוספת של המתלוננת נגד העותר היא מיום 25.12.14, על כך שהעותר דפק על מכסה המטען של הרכב, צעק עליה ואמר לה דברים שאינם ראויים.

 

המתלוננת עצמה אמרה באותה תלונה כי העותר לא תקף אותה ולא איים עליה שיפגע בה פיזית, באירוע הזה, ושהיא לא חוששת שיפגע בה היום, רק יגרום אולי נזק לרכב.

 

העותר מצידו הכחיש את האירוע מכל וכל וטען כי הכל תלונות שווא.

 

תלונה נוספת שלה נגדו הוגשה ביום 26.3.15, על כך שהוא לטענתה נצמד אליה בגופו והייתה נגיעה קטנה וההתנהגות שלו הייתה מאיימת. העותר טוען: להד"ם, וכי לא התקרב אליה כלל.

 

תלונה נוספת שלה נגדו הוגשה ביום 8.4.15, בגין הפרת הוראה חוקית, היינו שבניגוד לצו הרחקה שניתן, העותר שלח אליה מסרון, שתעביר לו תשלום של החשמל, וכן עלה לבית כדי לקחת משהו ויצא מהבית מבלי שדיבר איתה.

 

אם נסכם את הנסיבות בתיק זה:

 

מדובר בעותר אשר החזיק ברישיון נשק מלפני 23 שנים. עברו הפלילי נקי לחלוטין. בשנת 2013 החלו הליכי גירושין מתוחים בינו לבין רעייתו. כל התלונות שהגישה רעייתו נגדו הן על רקע הליכי הגירושין. כל התלונות נסגרו בסופו של דבר, רובן מחמת חוסר ראיות.

 

מיותר לציין כי אירוע מלפני 20 שנה (שהעותר מכחיש את קיומו) אינו רלוונטי כיום. אין ולא הייתה מעולם אלימות פיזית בינו לבין רעייתו, וגם רעייתו העידה כי לא תקף אותה ולא איים עליה וכי אינה חוששת שיפגע בה היום (תלונתה מיום 25.12.14, ש' 12 -15, וכן ש' 34).

העותר מעולם לא עשה שימוש לרעה בנשקו.

 

בנסיבות אלה נראה לי כי לא מתקיימות הדרישות אשר בהלכת שללם לצורך שלילת רישיון הנשק של העותר. קיים הבדל יסודי, וחייב להיות הבדל כזה, לפי הפסיקה, בין אי מתן רישיון לבין שלילת רישיון קיים, ונראה לי כי במקרה שבפניי לא ניתן משקל מספיק להבדל הזה.

 

לא מן הנמנע, שנוכח החומר שהוצג, היה מקום לדחות בקשה של העותר למתן רישיון חדש, אילו עמדה בקשה כזאת על הפרק, אולם במקרה זה אין המדובר במתן רישיון חדש, אלא בביטולו של רישיון קיים, ולשם כך – אין די בחומר שבידי המשיבים.

 

החומר הקיים אינו מצביע על מסוכנות, בוודאי לא במידה המצדיקה ביטול הרישיון. אין די בחשש בלבד, שמא עשוי העותר להשתמש בנשק שלא כדין (שללם).

 

לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את העתירה, מבטל את ההחלטה מיום 20.7.15, נשוא עתירה זו, ומורה למשיבים 1 -3 להחזיר לעותר את רישיון הנשק, ולמשיבה 4 – להחזיר לעותר את נשקו.

 

המשיבים יישאו בהוצאות המשפט של העותר (אגרת המשפט), וכן בשכ"ט עו"ד של העותר בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

עודכן ב: 15/10/2019