מקרה ייחודי שנידון בבית המשפט לתעבורה בתל אביב עסק במקרה בו נאשם נהג את רכבו בעת שהספרות בלוחית הרישוי האחורית של הרכב, מטושטשות באמצעות מדבקות שהודבקו עליהן, באופן שהבזק אור של מצלמה או תאורה אחרת, לא תצלח לצלמן.

 

לנאשם יוחסה עבירה לפי תקנה 303 (ב) לתקנות התעבורה הקובעת כי:

 

"לא יוסיף אדם על לוחית הזיהוי סימנים או מספרים על אלה שקבעה רשות הרישוי ולא ישנה בה דבר, לא יטשטש את צבעה ולא ישחית אותה בכל צורה שהיא".

 

התביעה הגישה חוות הדעת בעניין זיוף לוחית הרישוי, בדרך של תמונות שצולמו במצלמת רמזור, לאחר שלוחית הרישוי הורכבה על ניידת משטרה, שחצתה מספר פעמים צומת מרומזר באור אדום והפעילה את מצלמת הרמזור. זאת כדי להוכיח לבית המשפט, שלא ניתן "לקרוא" את מספר הרישוי של הרכב שצולם, בשל כך שהודבקו עליו מדבקות כאמור.

 

מתברר כי המדבקות מונעות את צילום המספר, על אף שהמספר עצמו גלוי לעין אדם

 

ההגנה טענה כי הגם שיתכן שלוחית הרישוי זויפה, באמצעות מדבקות כאמור, אין לנאשם כל חלק בכך, שכן לא הוא זה שהדביק את המידבקות, המונעות צילום של לוחית הרישוי.

 

הנאשם העיד כי הרכב שבו מדובר לא רשום על שמו, הוא רשום על שם אחיו ואביו. וכי המדובר ברכב שלדברי הנאשם הוא יד משנת יצור 2004. לדברי הנאשם, כאשר השוטר עצר אותו, הוא ביקש לקבל את מסמכי הרכב.

 

לאחר שהומצאו לו, פנה השוטר - עורך הדו"ח - לירכתי הרכב שבו נהג הנאשם, ביקש ממנו לצאת מהרכב והפנה את תשומת ליבו לכך, שישנן מדבקות על גבי לוחית הרישוי המטשטשות את המספר.

 

הנאשם ציין כי כלל לא ידע במה מדובר. או אז, ביקש ממנו השוטר להעביר את ידו על גבי הספרות שעל לוחית הזיהוי. במעמד עריכת הדו"ח ציין הנאשם שאין לו מושג, על מה מדובר וכן הוסיף שהרכב איננו בבעלותו.

 

בשלב זה, התבקש הנאשם "לקלף" את המדבקות מעל המספר והוא אכן החל בכך ונוכח לדעת שעל המספר הודבקו מדבקות.

 

השוטר ביקש ממנו לפרק את לוחית הזיהוי הקידמית, להעביר אותה, במקום לוחית הזיהוי האחורית שנלקחה על ידי עורך הדו"ח, כמוצג משפטי.

 

בחקירה הנגדית השיב הנאשם כי אמנם אין זו פעם ראשונה שהוא נוהג ברכב, אך לדבריו מעולם לא הבחין שבלוחית הזיהוי קיים דבר מה משונה. אביו ואחיו הם בעלי הרכב

 

לדבריו, כל אימת שהוא לוקח את הרכב כדי לנהוג בו, הוא מוודא שהרכב עבר מבחן כשירות וכן שיש לו כיסוי ביטוחי.

 

עוד ציין כי אביו ואחיו משתמשים ברכב דרך קבע והוא רק באורח מזדמן. הוא עצמו נוסע ברכב מסוג פולקסווגן פולו, שרשום על שם אשתו.

 

ברמה המשפטית טען ב"כ הנאשם, כי התקנה עליה עומד הנאשם לדין איננה שונה מכל עבירה פלילית אחרת, המחייבת את התביעה להוכיח, שלנאשם היתה מחשבה פלילית. אין - לדבריו - די בהוכחת הרכיב העובדתי.

 

בית המשפט קבע כי הנאשם היה חייב לבדוק את לוחית הרישוי של הרכב, גם אם הוא לא הבעלים הרשום של הרכב

 

וזאת שמא באחת מלוחיות הזיהוי, לא הדביק מאן דהוא מדבקה שיש בה – כמו במקרה שלפנינו – למנוע צילום של מספר הרישוי של הרכב. שכן די בבדיקה פשוטה ביותר של מספר הרישוי של הרכב עצמו.

 

עוד ציין בית המשפט כי הדרישה שהרכב יהיה "בעל הרשאה לנסוע בכבישים", מקפלת בתוכה גם הדרישה שלרכב יהיה מספר רישוי תקין ולא פחות מכך, כזה שניתן יהיה לצלם אותו. אם ברכב מותקנת לוחית רישוי שאיננה ניתנת לצילום, לא מותקנת בו לוחית רישוי כלל.

 

לרכב ללא לוחית רישוי, אין הרשאה לנוע בכבישים, שהרי נהגו של רכב כזה יכול לבצע עבירות, ככל העולה על רוחו בלא שיאונה לו כל רע והוא לעולם לא יבוא על עונשו.

 

ביחס להוכחות היסוד הנפשי קבע בית המשפט כי הדרישה כלפי התביעה שתוכיח מחשבה פלילית, איננה הגיונית ואיננה מתקבלת על הדעת.

 

לגורמי האכיפה אין כל יכולת לבדוק למעלה, משני מוליון כלי רכב מדי יום או אפילו מעת לעת. ברם, לכל אדם שהוא בעלים של רכב, ישנה יכולת לבדוק את רכבו שלו, בדיקה פשוטה וקלה שאיננה מצריכה בזבוז זמן ומשאבים ולכן קבע כי עבירה זו היא מסוג עבירות קפידה בה התביעה פטורה מהוכחת היסוד הנפשי.

 

לבסוף מהנימוקים דלעיל החליט בית המשפט להרשיע את הנהג בביצוע העבירה.


עודכן ב: 15/10/2019