הנתבעת, קרנית, טענה כי התובע הוא זה שנהג ברכב ומאחר והתובע לא היה מורשה לנהיגה, אין הוא זכאי לפיצויים. עוד טענה הנתבעת כי במידה ויקבע שהתובע לא נהג ברכב, הרי שהתובע לא פעל בשקידה סבירה לאיתור הנהג והרכב בו אירעה לו התאונה.


בשל טענות אלה של הנתבעת הורה ביהמ"ש על פיצול הדיון, כך שתחילה תתברר שאלת החבות


התובע, בתצהירו הצהיר כי ביום התאונה הסיעה אימו אותו ואת חברו לאזור "המחצבה" שליד קיבוץ חצרים יחד עם האופניים על מנת שירכבו שם. בהמשך הצהיר התובע כי באזור המחצבה מתאספים, דרך קבע, רכבי שטח, טרקטורונים ואופנועים המבצעים נהיגת שטח.


כעולה מתצהיר התובע הוא ביקש מאחד מנהגי הג'יפים שיסיע אותו במורד הגבעה. הלה נעתר לבקשתו ותוך כדי שהנהג יורד במורד הגבעה, הוא ביצע סיבוב חד, התהפך והתובע נפגע בראשו. התובע הוסיף והצהיר כי אנשים שנכחו במקום הסיעוהו לבה"ח סורוקה.


ביהמ"ש קבע כי נטל ההוכחה רובץ על התובע. הנתבעת טענה כי כל העדים שהביא התובע להעיד בביהמ"ש הינה עדות של חבריו. משכך, הנתבעת ביקש לראותה כעדות יחיד שאין ליתן בה כל אמון הן מהיותה כזו והן מהפרכות שלדעתו התגלו בעדויותיהם. הנתבעת טענה כי עדות עדי התביעה תואמה לפני הגעתם למסירת הודעתם במשטרה. וכן כי עלה כי אדם נוסף נכח אף הוא בעת התאונה וזה לא הובא ע"י התובע למתן עדות.


ביהמ"ש ציין כי בעדותו בביהמ"ש הודה התובע כי נהג, כשנה ומחצה לאחר התאונה, בטרקטורון מבלי שיהא מורשה לנהיגה. מכך, בקשה הנתבעת ללמוד על שיטה ומעשים דומים. כלומר, גם במקרה דנן, נהג התובע בג'יפ.


בית המשפט פסק כי אין הוא מתעלם מכך כי אומנם התובע הודה כי בעבר נהג בלא שיהיה מורשה לכך


אולם, מכאן ועד לטענת שיטה ומעשים דומים רחוקה הדרך. ביהמ"ש ציין כי אומנם התובע נהג בלא שיהיה מורשה בטרקטורון שהיה בבעלותו. בענייננו, אין חולק שהתובע לא היה בעלים של ג'יפ וקשה להלום טענה כי בעלים של ג'יפ יאפשר לקטין לנהוג ברכבו.


באשר לאי הבאתו של האדם הנוסף שנכח בארוע - הכלל הוא שאי הבאת עד שנמצאת בשליטת התובע פועל לרעתו שכן מן הסתם עדותו הייתה יכולה להזיק. אך במקרה דנן העיד התובע כי אבד לו הקשר עם אותו אדם.


ביהמ"ש פסק כי עדות התובע הייתה מהימנה על בית המשפט ובנסיבות אלה, של אובדן הקשר בינו לבין אותו אדם, אין לבוא בטרוניה לתובע על כך שלא הביא אותו לבית המשפט למתן עדות.


ביהמ"ש פסק כי על התובע להוכיח תביעתו ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברות


לא די בכך שהנתבעת מעלה תהיות ותמיהות. אם היא מבקשת לסתור את ראיות התובע עליה להביא ראיות משל עצמה או להצביע על אי אמיתות בראיותיו. ביהמ"ש פסק כי עדות התובע כמו גם יתר העדים שהביא מטעמו מהמנים ונכונים לפיכך, מסקנת בית המשפט הינה כי התובע נפגע בתאונת הדרכים בהיותו נוסע בג'יפ אשר התהפך ועל כן קבע כי המדובר בתאונת דרכים. על כן קבע ביהמ"ש לעניין חבות הנתבעת בתאונה - סעיף 12(א)(1) לפלת"ד קובע כי קרנית חבה בנזקי מי שנפגע בתאונת דרכים מקום בו "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע".


ביהמ"ש התייחס לטענת הנתבעת באשר לאי פעולת התובע בשקידה ראויה על מנת לאתר את פרטי הנהג ו/או הג'יפ. ביהמ"ש ציין כי על פי הפסיקה נקבע שעל בית המשפט לבחון את נימוקיו של הנפגע לסיבת אי ידיעתו את פרטי הנהג הפוגע בזמן התאונה ולאחריה: "...כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לטובת הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית."


ביהמ"ש פסק כי בענייננו, התובע היה בן 15 בעת התאונה, הוא נפגע בתאונה וגם אם לא איבד את ההכרה הרי שהוא דימם מראשו ואושפז למספר ימים בבית החולים. עמדת בית המשפט היתה כי גילו וההלם בו היו שרוי עקב התאונה לא אפשרו לו לפעול לאיתור הנהג.


לא זו אף זו, עמדת בית המשפט היתה כי גם הורי התובע אשר היו טרודים באשפוזו ובדאגה לבריאותו לא היו מסוגלים, בסמוך לתאונה, לנסות ולאתר את הנהג שנהג בג'יפ.


נוכח כלל העדויות אשר הוצגו בפני ביהמ"ש בדבר התרחשות התאונה תוך שהוא מציין כי התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים ומצא שגרסתם אמת היא ולא די בתמיהות שהעלתה הנתבעת הוא קבע כי קרנית חבה בנזקי התובע בגין התאונה.