במקרה שנידון בבית המשפט לתעבורה בתל אביב נסע ג'יפ טיוטה, ברחוב עזרא בבני ברק, מצפון לדרום, והתקרב לצומת עם רחוב חידושי הרי"מ. ברחוב עזרא מסומן לרוחב הכביש מעבר חצייה, באותה שעה חצתה קטינה כבת 10, את הכביש במעבר החצייה האמור מימין לשמאל בכיוון נסיעת הנאשם.


נטען כי הנאשם נהג בקלות ראש, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, לא האט ממהירות נסיעתו עד כדי עצירה, לא אפשר להולכת הרגל לחצות את המעבר בבטחה, המשיך בנסיעתו ופגע בהולכת הרגל, לאחר שזו הספיקה לחצות כשליש מרוחב הכביש.


כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש, בדמות שבר בצוואר הירך משמאל, שבר ברמוס פוביס משמאל. פגיעה מוחית ודמם בקרן אחורית בחדר שמאל. הורדמה, הונשמה ונזקקה לסדרת ניתוחים וטיפול שיקומי ארוך. כלי הרכב נפגע.


הנהג טען כי התאונה הינה בלתי נמנעת היות ובעדותו טען כי: "ביום התאונה הגעתי לרחוב עזרא. במעלה הכביש ברחוב עזרא לכיוון הצומת עם רחוב חידושי הרי"מ ונסעתי במהירות סבירה של 40 קמ"ש.


המדרכות היו ריקות לגמרי מאדם, ולפתע פתאום, מספר מטרים לפני מעבר החצייה זהיתי ילדה רצה מהרחוב הניצב לכיוון מעבר החצייה. נסיתי לעצור ככל שיכולתי ולא הספקתי ופגעתי בילדה במעבר החצייה...פגעתי בילדה והיא עפה קדימה, ירדתי מהרכב, לראות מה מצבה ואז התאספו אנשים ואמרו לי לא לגעת בילדה וחזרתי לרכב והמתנתי במקום".


ביהמ"ש קבע כי תאונה על גבי מעבר חצייה איננה בבחינת אחריות מוחלטת של הנהג


כפי שלנהג המתקרב למעבר חצייה ישנה אחריות וחובת זהירות כלפי הולכי הרגל, אלה הנראים ואלה הצפויים, וגם אלה שאינם נראים, כך גם קיימת חובת זהירות ביחס להולכי הרגל לחצות בזהירות ובבטחה.


אל לו להולך הרגל לרוץ למעבר, אל לו לחצות בריצה או על גבי אופניים וכדומה. עליו לעצור לפני המעבר, להביט לימין ולשמאל, ואז כשהדרך פנויה לחצות בזהירות. יחד עם זאת, יש לזכור כי מעבר הולכי רגל בכביש, יעשה במעבר חצייה, וזה המקום היחיד המיועד לחצייתם, לא בבחינת ביתם מבצרם, אלא בבחינת כיבוד זכותם המוגברת, כזכות ראשונים, במקום זה לחצות בבטחה מבלי להיפגע. מכלל המקובץ עולה חובת זהירות מוגברת המוטלת על כתפי נהג המתקרב אל מעבר חצייה.


ביהמ"ש הדגיש כי נהג המתקרב למעבר חצייה חב בחובת זהירות מוגברת ביחס להולכי הרגל. עליו לתור אחר הולכי הרגל, להאט מהירותו, למהירות שהינה סבירה לפי מצב הכביש ותנאי הדרך ואף לעצור את רכבו, אם הדבר מתבקש - והכל על מנת לאפשר להולכי הרגל לחצות את המעבר בבטחה.


המפגש בין כלי רכב, העשוי טונות של פח וברזל לבין הולך רגל, שברירי, בשר ודם, הינו אקוטי ועלול להסתיים, ברוב המקרים בתוצאה קטלנית. ואף תקנה 52 לתקנות התעבורה, שכותרתה האטה, קובעת, כהיא לישנא: "בכפוף לתקנה 51 חייב נוהג רכב להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה:

 

(1) בתוך שטחים בנויים מאוכלסים ובקטעי דרך שבתים בנויים לצדם ותנועת הולכי רגל מצויה בהם;(3) כשהראות בדרך מוגבלת מכל סיבה שהיא;(6) בהתקרבו למעבר חצייה; וכן מוסיפה תקנה 67(א) לתקנות התעבורה וקובעת:"נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החצייה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך".


ביהמ"ש הביא מפסיקת ביהמ"ש העליון אשר קבע כי במעבר חצייה זכות הקדימה היא של הולך הרגל


"הגרסה לפיה לא ניתן היה לראות את הולכת הרגל משום שמכונית שחנתה על המדרכה הסתירה אותה, היא חרב פיפיות לעוררת. ידיעת הנהג על כך שהנעשה על המדרכה ליד מעבר חציה מוסתר מפניו, כשידוע הוא שבני אדם יורדים ממדרכות אל תוך מעברי חצייה לשם חציית הכביש, מצדיקה נהיגה זהירה עד כדי עצירה לפני המעבר, כשאין בטחון כי הולכי רגל "מוסתרים" לא ירדו לתוכו".


ביהמ"ש קבע כי כך גם בעניינו, הנאשם הכיר את המקום, מעבר החצייה, הישיבה הסמוכה והמסתור בדמות החומה מכיוון רחוב חידושי הרי"מ, היה עליו להאט לפני המעבר עד כדי עצירה, שכן הולכי רגל "מוסתרים" עלולים להגיע אל המעבר ולחצותו, כפי שאכן אירע ושוב ציטט את פסיקת ביהמ"ש העליון: "על פי תקנות התעבורה מהירות הנסיעה בכלי רכב צריכה להיות תואמת את הנסיבות ואת הסיכון שהיא מהווה למשתמשים בדרך. במסגרת קביעת סבירות המהירות בנסיבות המקרה, יש להתחשב בכך שהרכב מתקרב למעבר חצייה. על פי נורמה זו, הקבועה בתקנות התעבורה, תוכרע גם השאלה אם מהירות נהיגתו של נהג ברכב היתה רשלנית אם לאו".


בין היתר נקבע בפסק הדין כי על נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה "להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל"
וכן כי: "הנה כי כן, נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו ולצפות אף אפשרות של התנהגות רשלנית מצדו של הולך הרגל. חובה זו קיימת לא אך במצב שבו עומד הולך הרגל על סף מעבר החצייה, פניו אל עבר הכביש, והתנהגותו מבטאת כוונה לחצות את הכביש. חובה זו קיימת גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו".


"חובת הצפיות קיימת גם כאשר הנעשה על המדרכה ליד מעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג. או-אז, חובה היא המוטלת על הנהג לצפות אפשרות שהולכי רגל שאינם נראים ירדו אל מעבר החצייה".


"חובה זו קיימת גם כאשר מקצת ממעבר החצייה מוסתר מעיניו של הנהג: בין בשל רכב החונה ליד מעבר החצייה, בין בשל רכבים אחרים הנוסעים לפניו והמונעים ממנו מראות את הנעשה במעבר החצייה, ובין מכל טעם אחר. במקרים שכאלה, חובה היא המוטלת על הנהג לצפות כי באותו "שטח מת" שנוצר במעבר החצייה עשוי להימצא הולך רגל - הולך רגל המניח כי נהגים המתקרבים למעבר החצייה יכלכלו את נסיעתם כך שלא יפגעו בו ויאפשרו לו להשלים בשלום את חציית המעבר".


כב' המשנה לנשיא, השופט חשין, כתוארו דאז, קבע כי רשלנות של הולך רגל אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי-משפטי בין התנהגות הנהג לבין קרות התאונה.


סבירותה של מהירות נסיעתו של נהג תקבע בנסיבות של כל מקרה ומקרה, בשים לב לחובת הנהג להאט מהירותו ועל פי הנדרש אף לעצור את רכבו, "כך הוא, במיוחד, שעה שנוהג רכב מתקרב אל מעבר חצייה. על פי נורמות אלו - הקבועות בתקנות 52 ו-67(א) לתקנות התעבורה - תקבע גם המהירות הסבירה שיש לנהוג בה ברכב לפני מעבר חצייה".


על כן, ביהמ"ש הרשיע את הנאשם תוך שקבע כי הנאשם הפר את חובת ההאטה המוטלת על כתפיו, תוך שקבע כי הנאשם לא היה צריך לנסוע במהירות של 40-50 קמ"ש לפני הגעתו למעבר החציה, אלא שומה היה עליו להאט מהירותו עד כדי אפשרות עצירת רכבו לפני המעבר, לאור הסיכון הצפוי שבקיומם של הולכי רגל "מוסתרים" כאמור, בחסות החומה שבמקום, כל שכן לאור הכרותו עם המקום והישיבה, ובכלל זה הצפי להולך רגל שיתרשל, כמו חציית מעבר החצייה בריצה.


ביהמ"ש הדגיש כי ילדים הינם אוכלוסיה צפויה, שעלולה לרוץ לכביש, אחר כדור, בהיסח הדעת ובתוך כך לחצות מעבר חצייה בריצה או על גבי אופניים וכדומה. הדברים מקבלים משנה תוקף, שכן מעבר החצייה הינו בלב שכונת מגורים בבני ברק, ועל הנאשם היה לצפות גם מצב דברים שכזה ולו היה מאט מהירותו כאמור, במובן זה שיכול היה לעצור רכבו לפני המעבר ולא אחריו - התאונה היתה נמנעת.