הגנה עצמית: סייג לפליליות המעשה

טענת "הגנה עצמית", הינה סייג לפליליות המעשה, אשר עוגנת בחוק העונשין וכך הוא מורה:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

להשלמת המסגרת הנורמטיבית של סייג ההגנה העצמית יש להזכיר סעיף נוסף בחוק העונשין, הקובע כי הוראות הסעיף לעיל לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה.

באחד הערעורים הפליליים שנידונו בבית המשפט העליון עמד השופט לנדוי על ההצדקה לקיומה של טענת ההגנה העצמית:

" אדם הנקלע על לא עוול בכפו אל תוך מצב של צורך לעמוד על נפשו או למנוע נזק חמור מעצמו או מאלה שלשלומם הוא אחראי, מותר לו לנקוט אמצעים ראויים לשם הדיפת סכנה כזאת, גם בדרך עשיית מעשים שבדרך כלל אסורים באיסורי החוק הפלילי".

לפיכך בעת שנטענת טענת סייג של הגנה עצמית ע"י הנאשם נדרש בית-המשפט לאזן בין הרצון להגן על קורבנה של תקיפה, מחד, לבין אינטרס הציבור להשליט חוק וסדר ולמנוע "חיסול חשבונות" בדרך אלימה.

ואלו הם יסודותיה המשפטיים של ההגנה העצמית:

1. תקיפה - מטרתה של ההגנה העצמית היא להדוף תקיפה שלא כדין שהעמידה את המותקף או את זולתו בסכנת פגיעה מוחשית. בהקשר זה יש לדרוש כי הסתברות התממשותה של הסכנה לא תהיה ערטילאית, שאם לא כן עלולה תגובתו של המותקף לגלוש מתחום ההתנהגות שעמה החוק מוכן להשלים, לתחום של התנהגות אסורה.

2. נחיצות - כדי שפעולותיו של המותקף יחסו בצלה של הגנה זו, עליו להראות כי הן היו נחוצות לשם הדיפת התוקף, שכן זוהי תכליתה של ההגנה. יש המבחינים בין נחיצות איכותית לנחיצות כמותית. הנחיצות הכמותית קשורה למידת הכוח שיש להפעיל נגד התוקף, והיא תידון במסגרת דרישת הסבירות. הנחיצות האיכותית עניינה בקיומן של אלטרנטיבות אחרות להדיפת התוקף מלבד שימוש בכוח כלפיו.

אדם הפועל לשם הדיפת זה שבא לתקוף אותו, ממלא למעשה את תפקידן של רשויות האכיפה, ועל-כן עליו להראות כי פנה לשימוש בכוח רק משנוכח כי לא היה ניתן להדוף את התוקף באמצעות שימוש בחלופות אחרות, פוגעניות פחות, כגון פנייה לרשויות השלטון או נסיגה. עם זאת קבע בית המשפט בפסיקותיו כי יש לתת את הדעת על המצוקה שבה שרוי המתגונן במהלך התקיפה, ועל-כן יש להיזהר מגלישה לפרשנות דווקנית של דרישת הנחיצות האיכותית, הואיל ופרשנות כזו עלולה לרוקן את ההגנה העצמית מתוכן.

3. מיידיות - עניינה של דרישה זו בעיתוי התממשותה של הסכנה. ההגנה העצמית תהא מופעלת רק כאשר הסכנה ממשמשת ובאה ולא לפני כן, עם זאת קבע בית המשפט בפסיקותיו כי אין לדרוש מהמותקף שימתין לתקיפתו ורק אז יפעל כנגד התוקף, ויש להכיר בנסיבות שבהן המותקף יבצע פעולת הגנה מוקדמת, בבחינת "הבא להרגך השכם להרגו".

4. דרישת הסבירות - במסגרתה יש לשקול את חומרת הסכנה שיוצר התוקף מול מידת הכוח שהפעיל המותקף. רק משהוכח כי התקיים מתאם סביר בדרכי הפעולה של השניים, יזכה המותקף להגנת חוק. מדרישה זו נגזרת חובתו של המותקף להפסיק את השימוש בכוח לאחר שנטרל את יריבו והסכנה חלפה. זהו גם קו הגבול שבין שימוש בכוח כהגנה לבין שימוש בכוח ממניעי נקמה. דרישה זו היא אובייקטיבית במהותה, והיא מביאה בחשבון את האינטרסים הלגיטימיים של המותקף להגנה על חייו, על גופו ועל רכושו .

5. תנאי נוסף לקיומה של הגנה עצמית הוא כי המותקף לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. מדובר בתנאי משולש, הדורש יסוד של התנהגות פסולה מצד המותקף, קשר סיבתי עובדתי בינה לבין תקיפתו ויסוד סובייקטיבי של צפייה מראש של התפתחות הדברים.

בעוד שבחינתם של יתר התנאים להגנה עצמית נעשית במועד התקיפה ממש, בחינתו של רכיב זה תיעשה במבט לאחור אל הדרך שבה נקלע המתגונן למצב שבו התאפשרה תקיפתו. הלכה היא כי דרישה זו מעוררת את הצורך לבחון את רצף האירועים שהתרחשו עובר לאירוע, ובלשונו של שופט בית המשפט העליון לנדוי באחד בערעור שדן בו שהוזכר לעיל:

"...אין להעלות על הדעת שטענת התגוננות חייבת להידון תמיד במנותק מן האירועים אשר קדמו למעמד שבו נאלץ הנאשם לפעול לשם התגוננות... התעלמות גמורה מהתנהגות הנאשם עצמו עובר לעצם ההתנגשות בינו לבין תוקפו הייתה נוגדת את הטעם שעליו מיוסדת כל טענה של התגוננות מותרת..."

באחד המקרים שנידונו זיכה בית המשפט המחוזי בירושלים נאשם אשר טען לסייג של הגנה עצמית.

הנאשם, נער בן 21, הואשם בהריגתו של המנוח, נער כבן 19, באמצעות שש דקירות סכין. על פי כתב האישום, הנאשם והמנוח נפגשו ברחוב ובין השניים התפתח ויכוח קולני על רקע סכסוך קודם. במהלך הויכוח, המנוח תפס בחולצתו של הנאשם ואיים עליו כי אם לא יתלווה אליו, יהרוג אותו וירדוף אותו עד סוף ימיו. האחרון לא הרפה גם כשהנאשם סירב להצטרף בטענה כי הוא נמצא במעצר בית. המנוח המשיך לתפוס בחולצתו של הנאשם, לאיים עליו ולקלל אותו. בשלב זה, הנאשם שלף סכין אותו נשא, דקר את המנוח שש דקירות, כולל דקירה אחת בליבו, ונמלט מן המקום. בעקבות הדקירות נפטר המנוח מפצעיו מאוחר יותר. הנאשם מצידו הודה כי אכן דקר את המנוח, אך טען כי עשה זאת תוך הגנה עצמית ולאחר שהמנוח ניסה לדקור אותו משך זמן ממושך.

בית המשפט המחוזי מזכה את הנאשם לאחר שקבע, כי הנאשם הצליח לבסס את קיומה של טענת ההגנה העצמית. וכך הוא ניתח את התקיימותן של יסודות ההגנה העצמית באותו המקרה:

באשר ליסוד התקיפה, בית המשפט קובע, כי הנאשם הוכיח על פי עדויות וראיות שנמצאו בזירה, כי המנוח הוא שיזם את התקיפה, ולפי עדי הראייה, הוא היה הראשון לשלוף את הסכין.

לעניין הנחיצות, קובע בית המשפט, כי התגוננות הנאשם באמצעות הסכין הייתה נחוצה באופן מיידי, שכן נשקפה לו סכנה של ממש.
באשר לדרישת המיידיות, בית המשפט מציין, כי הנאשם לא מיהר לשלוף את הסכין. הוא נקט בגישה של פייסנות ורק בחלק השני של האירוע שארך שניות בלבד השתמש בו לבסוף. הנאשם הוכיח כי היה במצב של חוסר אונים, שבו אם לא יגן על חייו שלו, המנוח יקדים ויהרוג אותו.

בדרישת הסבירות, בית המשפט מקבל את גרסתו של הנאשם, לפיה שש הדקירות שדקר את המנוח היו מהירות מאד ונעשו תוך כדי התגוששות, וקובע, כי ניתן לראותן משום כך כמעשה התגוננות אחד מבלי להפריד ביניהן.

גם התנאי האחרון, לפיו יש לבסס ספק סביר כי הנאשם לא הכניס עצמו ביודעין לאירוע האלים, ובגינו ייחסה הנאשם תחת ההגנה העצמית, מתקיים במקרה הנדון. הנאשם לא הביע כל רצון להמשיך ולהתעמת עם המנוח והוא אולץ למעשה על ידי המנוח להתגונן מפניו.