ההסדר הנורמטיבי, הנוגע לחילוט רכוש, ששימש או נועד כאמצעי לביצוע עבירה של עסקת סמים מעוגן בסעיף 36א לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973, וכך נאמר:

(א) הורשע אדם בעבירה של עסקת סמים, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש שהוא -


(1) רכוש ששימש או נועד לשמש כאמצעי לביצוע העבירה או ששימש או נועד לשמש כדי לאפשר את ביצוע העבירה;


(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך.


לעניין פסקאות (1) ו- (2) -


"ביצוע העבירה" - לרבות ביצוע כל עבירה אחרת של עסקת סמים, אף אם לא הורשע בה הנידון, ובלבד שהיא קשורה לעבירה שבה הוא הורשע.


(ב) בית המשפט שהרשיע אדם בעבירה של עסקת סמים והוכח לו כי הנידון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח מעבירה כאמור, יקבע בהכרעת הדין, על פי בקשת תובע, שהנידון הוא סוחר סמים ומשעשה כן - יצווה בגזר הדין, כי בנוסף לכל עונש יחולט לאוצר המדינה כל רכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא אם כן סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט.


(ג) לא יצווה בית המשפט על חילוט כאמור בסעיף זה אלא לאחר שנתן לנידון וכן אם הם ידועים לבעל הרכוש, למי שהרכוש נמצא בחזקתו או בשליטתו ולמי שטוען לזכות ברכוש (להלן - הטוען לזכות ברכוש), הזדמנות להשמיע את טענותיהם.


(ד) טען אדם שאינו הנידון לזכות ברכוש כאמור בסעיף קטן (ג), וראה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, כי בירור הטענות עלול להקשות על המשך הדיון בהליך הפלילי, רשאי הוא לקבוע שהדיון בחילוט יהיה בהליך אזרחי; קבע בית המשפט כן, יחולו בהליך האזרחי הוראות סעיף 31(6).

מדברי הצעת-החוק לתיקון פקודת הסמים המסוכנים אנו למדים, כי תכלית מנגנון החילוט, הקבוע בפקודה, היא:

"... להתמודד ביעילות עם סוג זה של עבירות, שרווחיהן קלים והיקפן גדול, מוצע לאפשר אמצעי לחימה שיפגע במוקד הכדאיות: חילוט הרכוש ששימש אמצעי לעבור עבירה, או שהושג כשכר עבירה או כתוצאה ממעשה העבירה. ניקוי סוחר הסמים מרווחיו וממקורותיו הכספיים עשוי להיות מכשיר רב כוח במלחמה בסוחרי הסמים, המשחיתים את חלקת חברתנו ומסכנים את מרקמה החברתי... יש צורך בתפישה חדשה, שתתמקד לא רק בפרט העבריין אלא גם – ובעיקר – בבסיס הכלכלי המשמש מניע ודחף לאיום המתמיד על איכות החיים החברתית במדינה ומחוצה לה. על כן, לוחמה יעילה צריך שתתמקד במקור העצמה הכלכלית ובבסיס המימון של עסקאות הסמים".

עיון בסעיפי הפקודה מעלה, כי קיימים שני תנאים, אשר בהתקיימם על בית המשפט להורות על חילוט רכוש: האחד, הרשעה ב"עבירה של עסקת סמים", והאחר, התקיימות אחת משתי עילות החילוט – העילה שעניינה שימוש ברכוש כאמצעי לביצוע העבירה, או העילה שעניינה השגת הרכוש כתוצאה מן העבירה.


אך מהו המצב המשפטי באשר לשאלת חילוטו של רכוש, אשר לגביו טוען לזכויות מי שלא הורשע בעבירה? לדוגמא אדם אלמוני ביצע את העבירה באמצעות רכב של אדם פלוני וזאת שלא בידיעתו לטיב השימוש ברכב.


פקודת הסמים המסוכנים כוללת מספר הוראות, העשויות לשלול את החילוט, בהתקיים הנסיבות הקבועות בהן, וחלק מהוראות אלה חלות גם מקום שבו הרכוש המועמד לחילוט שייך למבצע העבירה.


ההוראה הראשונה הקבועה בפקודה קובעת כי לא יורה בית משפט על חילוט רכוש, אם ראה שאין לעשות כן, "מנימוקים מיוחדים שיפרט". עפ"י הלכת בית המשפט העליון קיומם של בעלי זכות ברכוש, אשר לא הורשעו בעבירה, שבגינה מתבקש החילוט, עשוי, בנסיבות מסוימות, להוות "נימוק מיוחד" להימנעות של בית המשפט מן החילוט.


לצד חריג זה, הנתון לשיקול-דעתו של בית המשפט, ניצב סעיף נוסף בפקודה, הקובע סייגים לחילוט. וכך קובע הסעיף 36ג:

(א) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב, אם הוכיח מי שטוען לזכות ברכוש כי הרכוש שימש בעבירה ללא ידיעתו או שלא בהסכמתו, או שרכש את זכותו ברכוש בתמורה ובתום לב ובלי שיכול היה לדעת כי הוא שימש או הושג בעבירה.


(ב) בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש לפי סעיפים 36א ו- 36ב אלא אם כן נוכח שלבעל הרכוש שיחולט ולבני משפחתו הגרים עמו יהיו אמצעי מחיה סבירים ומקום מגורים סביר.


(ג) בית המשפט לא יצווה על חילוטם של מטלטלים שאינם ניתנים לעיקול לפי סעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967.


החוק קובע, אם כן, איזון בין האינטרס הציבורי שבניהול מלחמה יעילה בנגע הסמים, בדרך של חילוט רכוש, ששימש לעבירה או שהושג בעבירה, לבין האינטרס הפרטי-קנייני של בעל הזכויות באותו רכוש. איזון זה משתקף בבחירתו של המחוקק לקבוע עילות חילוט, המתקיימות מקום שבו נעשה ברכוש שימוש אסור או שהרכוש הושג בדרך פסולה. אך בד-בבד להעניק זכות שימוע לבעל הזכויות ברכוש, וכן לקבוע סייגים והגנות, אשר יש בהם כדי להבטיח כי חילוטו של הרכוש לא ייעשה, כאשר אין בו כדי להגשים תכלית ראויה, או שהוא פוגע באופן בלתי מידתי או בלתי צודק בבעל הזכויות ברכוש.