האם ניתן להתנות תרומה במטרה ספציפית שבה ייעשה שימוש בכספי התרומה, ומהן ההשלכות המשפטיות כאשר כסף שנתרם משמש למטרה אחרת?

 

לאחרונה נדונה בבית משפט השלום בפתח תקווה תביעה של אישה מבוגרת כנגד ישיבה, בטענה שהישיבה השתמשה בכספי התרומה שהעבירה לה, על סך של 100 אלף שקלים, למטרה שונה מזו שהייתה מעוניינת בה.

 

התביעה, שהעלתה שאלות משפטיות בנוגע להפרת חוזה והטעיה, הסתיימה בקבלת התביעה ובקביעה שהישיבה נדרשת להשיב לתובעת את כספי התרומה, וכן לשלם את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין בסכום של 25 אלף שקלים.

 

האם הובהר לתורמת שהכסף ישמש לבניית בית כנסת ולא לכתיבת ספר תורה, כפי שביקשה?

 

התורמת טענה כי תרמה סכום כסף ניכר לישיבה, תוך שהיא מצפה כי הכסף ישמש למטרה ספציפית - כתיבת ספר תורה על שמה. לטענתה, היא הסתמכה על הבטחות נציגי הישיבה כי כספה יוקדש למטרה זו בלבד.

 

בדיעבד ולאחר שגילתה כי הכסף שתרמה שימש למטרה שונה לחלוטין, היא ביקשה מבית המשפט להורות לישיבה להשיב לה את הכסף שתרמה, וכן לפצות אותה על הנזק הנפשי שנגרם לה בעקבות הפרת ההבטחות שניתנו לה. היא הדגישה כי לא הייתה תורמת את הכסף כלל לו ידעה שלא ישמש לכתיבת ספר תורה כפי רצונה.

 

מנגד, נציגי הישיבה טענו כי לא הייתה כל הפרת הסכם, שכן לא נחתם הסכם כתוב בין הצדדים. לטענתם, התרומה ניתנה כתרומה כללית, ללא תנאים מפורשים.

 

עוד נטען כי גם אם הייתה הבנה בעל פה על ייעוד הכסף, בניית בית כנסת היא מטרה חשובה יותר מכתיבת ספר תורה, ולכן היה מוצדק להשתמש בכסף למטרה זו. כמו כן טענו נציגי הישיבה כי לא נגרם לתורמת כל נזק בעקבות שינוי ייעוד התרומה.

 

מה הוסכם בין הצדדים, והאם התורמת הוטעתה לפני שהעבירה את הכספים?

 

השופט בחן את הטענה של הישיבה כי לא היה הסכם כתוב, וקבע כי ניתן להוכיח את קיומו של הסכם גם בהיעדר מסמך כתוב. השופט בחן אם ההסכם בין הצדדים היה בעל מאפיינים של חוזה, או שמא מדובר בהבנה בעל פה שאינה מחייבת, וקבע כי מדובר בחוזה לכל דבר ועניין, שכן הייתה הסכמה הדדית בין הצדדים על ייעוד הכסף.

 

עוד בחן השופט אם הייתה הטעיה או טעות, ואם מדובר בהטעיה מכוונת או בשוגג, וקבע כי הישיבה הייתה מודעת לכך שהתורמת מעוניינת שהכסף ישמש לכתיבת ספר תורה, אך בכל זאת לא יידעה אותה או הבהירה בצורה מספקת כי הכספים מיועדים לבניית בית כנסת.

 

השופט הבהיר כי ישנו ספק מהותי בדבר הבנתה והסכמתה מדעת של התורמת - שהייתה אז בת 81 - בעניין ייעוד כספיה להקמת בית כנסת, במועד שבו מסרה את הצ'ק לידי נציג הישיבה, והדגיש כי אף הנציג עצמו העיד כי לא קיבל ממנה אישור מפורש לשימוש בכספי התרומה לצורך בניית בית הכנסת.

 

עוד הוסיף השופט כי בנסיבות שבן אישה מבוגרת מעוניינת לתרום סכום כסף נכבד לישיבה, ראוי היה לעגן את הסכם התרומה בכתב, והאחריות לכך מוטלת על הישיבה.

 

רצונה של התורמת לכתיבת ספר תורה על שמה באמצעות כספי התרומה התבטא בצורה מובהקת גם בפרוטוקול שנערך על ידי פקידת הבנק. מעבר לכך, גם התנהגותה לאחר מכן העידה שהבינה כי כספה מיועד לכתיבת ספר התורה - לאחר כשנה היא פנתה אל נציגי הישיבה והתעניינה כיצד מתקדם ספר התורה.

 

לאחר שהוכח כי התורמת התקשרה עם הישיבה באמצעות הסכם התרומה בעקבות טעות יסודית, קבע השופט כי החוזה מבוטל בהתאם לסעיף 14 לחוק החוזים. לנוכח מסקנה זו, ובהתאם לחוק החוזים, כל צד לחוזה חייב להשיב את מה שקיבל מהצד השני.

 

יש לך שאלה?

פורום דיני חוזים / הסכמים

 

לאור כל זאת, התביעה התקבלה, והישיבה חויבה להחזיר לתורמת את הכספים שהועברו אליה, על סך של 100 אלף שקלים. כמו כן הוטל על הישיבה לשאת בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין בסכום כולל של 25 אלף שקלים.

 

ת"א 54386-02-22