"מזונות משקמים" הוא מונח אשר נקבע על ידי בית המשפט העליון, ונועד לתאר מצב שבו לאחר פרידת בני זוג, קיימים פערי הכנסה משמעותיים ביניהם. הפער נובע מכך שבמשך תקופת הזוגיות, אחד מבני הזוג, בדרך כלל האישה, מטפל בעיקר בגידול הילדים ובניהול משק הבית, ואילו בן הזוג השני הוא זה שאחראי על פרנסת בני הבית.


במקרה כזה, בית המשפט יכול לקבוע שבן הזוג ה"חזק" כלכלית ישלם מזונות משקמים לבן הזוג ה"חלש" לצורך שיקומו עד שיחל להתפרנס בכוחות עצמו.


לאחרונה נדונה תביעה למזונות משקמים בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה. התביעה הוגשה על ידי אישה אשר נפרדה מבן זוגה לאחר 22 שנות זוגיות ושני ילדים משותפים. בני הזוג חיו יחד כידועים בציבור משנת 1998, ולפני כעשר שנים חתמו על הסכם ממון, שלפיו האישה זכאית למחצית מהזכויות בדירה, וכן שהגבר יהיה אחראי על כל הוצאות המחיה של המשפחה.


האישה תקבל מזונות משקמים לאור הפער הכלכלי האדיר אשר קיים בינה ובין הגבר


האישה טענה שבמשך כל השנים בן זוגה לקח על עצמו את כלכלת הבית, בעוד היא התרכזה במשק הבית ובגידול הילדים. רמת חייהם הייתה גבוהה, וכעת היא עומדת בפני שוקת שבורה מאחר שהיא עובדת כסייעת בגן ילדים ובקושי מתפרנסת ואף סובלת ממחלה כרונית אשר מקשה עליה לעבוד. זאת בעוד בן זוגה לשעבר משתכר כ-50 אלף שקלים בחודש מהחברה שבבעלותו.


מנגד טען הגבר כי אין בסיס לדרישתה של בת זוגו לשעבר למזונות משקמים, לאור העובדה שחתמו על הסכם ממון המפרט באופן מקיף את כל זכויותיהם במסגרת מערכת היחסים שביניהם. אילו היה יודע שתתבע ממנו מזונות משקמים, המשיך וטען, לא היה מוותר על מחצית מזכויותיו בדירה שהייתה רשומה רק על שמו במסגרת הסכם הממון.


האם קיומו של הסכם ממון יכול למנוע הגשת תביעה למזונות משקמים?


בחינת הנסיבות הביאה את השופטת למסקנה שיש לקבל את תביעתה של האישה ולקבוע כי הגבר יעביר לה מזונות משקמים, וזאת בשל הפער הכלכלי המהותי והגדול הקיים ביניהם, וכן בשל העובדה שהאישה הסתמכה על בן זוגה באופן מוחלט מבחינה פיננסית במשך 22 שנים. בהסכם הממון לא הוזכר נושא המזונות המשקמים, הבהירה השופטת, ולכן האישה לא הייתה מנועה מלתבוע אותם כעת.


בסופו של דבר נקבע כי הגבר ישלם לאישה סכום של 3,000 שקלים מדי חודש למשך תקופה של שלוש שנים. כמו כן חויב בן הזוג לשלם את הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכת דינה של האישה בסכום של 5,000 שקלים.


במשך כל חייהם המשותפים, האישה הייתה תלויה לחלוטין בבן זוגה מבחינה כלכלית


בתחילת דבריה התייחסה השופטת לטענתו של הגבר כי הסכם הממון שעליו חתמו מקיף ומפורט. אמנם יש ממש בדבריו, הבהירה השופטת, אולם אין בהסכם כל התייחסות לעניין מזונות משקמים, ולא נכתב בו כי האישה מוותרת על זכותה לקבל מזונות כאלה במקרה של פרידה. השופטת המשיכה והסבירה כי רק ויתור מפורש וחד משמעי על זכות זו במסגרת הסכם הממון יכול היה להוביל לקבלת טענתו של בן הזוג, אף שבני הזוג חתמו על סעיף האוסר עליהם להגיש תביעות בנושאים ממוניים.


הסכם הממון אכן מבהיר כי בין הצדדים קיימת הפרדה רכושית, וכי לאישה אין כל זכויות בעסקו של הגבר או בנכסיו. ההסכם אף מיטיב עם האישה ומעניק לה מחצית מהזכויות בבית המגורים שבו חיו, אף על פי שמדובר ברכושו של הגבר. כמו כן על פי ההסכם, הגבר התחייב לממן את כל הוצאות משק הבית והמשפחה, וכך אכן היה עד למועד שבו נפרדו, במשך 22 שנה.

 

יש לך שאלה?

פורום זכויות ידועים בציבור והורות משותפת


בכל התקופה הזאת האישה לא עבדה ולא התפרנסה. נסיבות אלו, הסבירה השופטת, מראות כי האישה הסתמכה על הגבר באופן מהותי החל מהמועד שבו הכירו ועד לפרידתם, כאשר היום היא נאלצת לראשונה לדאוג לפרנסתה וכלכלתה, כשהיא כבר בעשור החמישי לחייה.


לאור הפער העמוק בין הכנסתם של בני הזוג, כאשר שכרו של הגבר גבוה פי עשרה משכרה של האישה, ולאור יתר הנסיבות, קבעה השופטת כי יש הצדקה לפסוק לטובתה של האישה מזונות משקמים, והגבר יעביר לה סכום של 3,000 שקלים בכל חודש למשך שלוש שנים.

 

תלה"מ 48970-05-20