זהירות: מטען חורג - עבירת תנועה

אחת מעבירות התעבורה השכיחות, בעיקר בקרב נהגי משאיות, היא הובלת מטען חורג. מכיוון שנהיגה עם מטען במשקל חורג מפעילה עומס יתר על הסרנים ומערכת הבלימה, לעיתים נגרמות תאונות המסתיימות בתוצאות הרות אסון. לכן, המשטרה ובתי המשפט מתייחסים בחומרה לעבירה זו.

חומרת העבירה נקבעת ע"פ גובה החריגה. כך, למשל: אם המשקל הכולל המותר ע"פ רישיון הרכב הוא 30 טון, אך המשקל בפועל הוא 38 טון, החריגה היא בשיעור כ-26%.

מהו מטען במשקל חורג?

ע"פ סעיף 85(א)(5) לתקנות התעבורה (תשכ"א-1961): "המשקל הכולל של הרכב והמטען המובל בו לא יעלו על המשקל הכולל המותר ועל המטען המורשה לפי רישיון הרכב, והעומס על הסרנים לא יעלה על העומס המרבי שנקבע לפי תקנות אלה או בידי יצרן הרכב, לפי הנמוך יותר". כלומר, מטען חורג הוא מטען שגורם לכך שמשקלו הכולל של הרכב (עם המטען) יהיה גבוה יותר מהמשקל הכולל המקסימלי המורשה, המצוין ברישיון הרכב. חומרת העבירה נקבעת ע"פ גובה החריגה. כך, למשל: אם המשקל הכולל המותר ע"פ רישיון הרכב הוא 30 טון, אך המשקל בפועל הוא 38 טון, החריגה היא בשיעור כ-26%.

העונש בגין חריגה בשיעור 25% ויותר: הזמנה לדין, 10 נקודות, ולעיתים אף פסילת רישיון מנהלית למשך 30 ימים. בנוסף, במקרים אלה רשאי ביהמ"ש גם לאסור את השימוש ברכב למשך 60 ימים.

טווח הענישה בגין עבירות הובלת מטען במשקל חורג

בדומה לעבירות מהירות, גם בעבירות הובלת מטען במשקל חורג, נקבע סף הענישה, ביחס לגובה החריגה:
• העונש בגין חריגה עד 10% - דו"ח מסוג ברירת משפט (קנס) ע"ס 500 שקלים ו-6 נקודות;
• העונש בגין חריגה בשיעור 11%-14% - קנס 1,000 שקלים ו-6 נקודות;
• העונש בגין חריגה בשיעור 15%-24% - הזמנה לדין ו-8 נקודות. אם מדובר ברכב מסחרי, רשאי השוטר לנקוט גם בפסילת רישיון מנהלית ל-30 ימים;
• העונש בגין חריגה בשיעור 25% ויותר - הזמנה לדין, 10 נקודות, ולעיתים אף פסילת רישיון מנהלית למשך 30 ימים. בנוסף, במקרים אלה רשאי ביהמ"ש גם לאסור את השימוש ברכב למשך 60 ימים, כדי להעניש, בנוסף לנהג, גם את בעל הרכב (למשל: בעל חברת הובלה) שנמצא ע"י ביהמ"ש כשותף לעבירה.

שוטר התנועה יכול להורות לנהג לנסוע לנקודה הקרובה שבה מוצב משקל ייעודי כדי לבצע שקילה מדויקת של הרכב. השוטר רשאי להורות לנהג להגיע עצמאית לנקודת השקילה או להתלוות אליו באופן מיידי.

כיצד נעשית האכיפה?

האכיפה מתבצעת על ידי משטרת התנועה, הרשאית לעצור בצד את הנהג לצורך בדיקת רישיונות, במהלכה בודק השוטר גם את המשקל הכולל המקסימלי שמוגדר ברישיון הרכב. אם השוטר חושד בהובלת מטען במשקל חורג, הוא רשאי לעיין גם בתעודת המשלוח של הסחורה, כדי לבדוק מהו משקל הסחורה שמצוין על גביה, ולהשוות אותו למשקל המותר ברישיון.

בשלב הבא, רשאי השוטר להורות לנהג לנסוע לנקודה הקרובה, בה מוצב משקל ייעודי, כדי לבצע שקילה מדויקת של הרכב. בעניין זה, חשוב לציין כי השוטר רשאי להורות לנהג להגיע עצמאית לנקודת השקילה (ללא ליווי) או להתלוות אליו באופן מיידי. לרוב, בוחרים השוטרים באפשרות השנייה. זאת, כדי למנוע מצב שבו הנהגים יפחיתו את המשקל, לפני הגעתם לשקילה.

נהג שיסרב להתלוות לשוטר אל נקודת השקילה, יואשם בעבירה של אי ציות להוראות שוטר, בגינה יקבל זימון מיידי לביהמ"ש. טווח הענישה בגין עבירות של אי ציות לשוטר אמנם אינו מוגדר, אך מערכת המשפט רואה בהן מעשה זלזול, ולכן נוטה להחמיר את הענישה בגינה, ולפסול את רישיון הנהיגה של הנאשם לתקופות ארוכות.

אחת הסוגיות העולות בבית המשפט היא האם במסגרת "המשקל הכולל המותר" יש לכלול גם את משקלו של הנגרר, או שמא יש להתייחס לכל אחד מהחלקים בנפרד?

מה הדין לגבי מטען נגרר?

פעמים רבות, עולות בביהמ"ש סוגיות שונות, באשר למטען שאינו מועמס ישירות על הרכב אלא נגרר על ידו: האם הנגרר מוגדר כ"רכב" לעניין זה, על אף שאינו מנועי? האם במסגרת "המשקל הכולל המותר" יש לכלול גם את משקלו של הנגרר, או שמא יש להתייחס לכל אחד מהחלקים בנפרד? האם במקרה של חריגה, בעטיה מחליט ביהמ"ש להשבית את הרכב, יושבת רק הרכב המנועי, רק הגרור, או שניהם? וכו'. סוגיות אלה נדונו לא פעם בביהמ"ש. הפסיקה נקבעת בכל מקרה לגופו, אך את הקווים המנחים ניתן ללמוד מפסקי הדין השונים, ובהם גם פסק הדין של השופטת שרית זוכוביצקי-אורי (בא"ש 2853-07-17 הובלות אלנאבלי בע"מ נ' מדינת ישראל).

האם גרור הוא רכב?

סעיף 1 לתקנות התעבורה מגדיר רכב כ"רכב הנע בכוח מכני או הנגרר על ידי רכב או על ידי בהמה, וכן מכונה או מתקן הנעים או הנגררים כאמור, לרבות אופניים ותלת-אופן, ולמעט רכב ששר התחבורה פטר אותו בצו מהוראות פקודה זו כולן או מקצתן". כלומר, גם הגורר (הרכב עצמו), גם הגרור וגם השילוב של שניהם נחשבים כרכב לעניין זה.

האם יש להתייחס לגרור ולגורר כרכב אחד או כשני רכבים נפרדים? במקרה שלעיל, טענה הנאשמת שמכיוון שסעיף 85(ב) לפקודה מתייחס באופן ספציפי למקרה שבו ניתן להתייחס לכלי רכב מחוברים כאל רכב אחד, הרי שסעיף 57(א) שמנוסח בלשון יחיד, מתייחס לרכב יחיד ועל כן יש לבצע את השקילה עבור כל כלי רכב בנפרד. בעניין זה, קיבלה השופטת את הטענה וציינה כי על פי סעיף 314(א) הן הגורר, הן הנגרר, והן הרכב המחובר כולו (אם הוגדר ככזה), צריכים לעמוד כל אחד בנפרד בדרישות החוק.

כל עוד הרכב אינו עונה על ההגדרה של רכב מחובר, יש לבצע את השקילה בנפרד לכל אחד מהחלקים ולהשבית רק את החלק החורג.

האם הוגן להשבית את שני חלקי הרכב אם היתה חריגה רק באחד מהם?

במקרה האמור, ביקשה התביעה להשבית את שני חלקי הרכב, על אף שהחריגה מהמשקל המותר נמצאה רק בגרור ולא בגורר. בעניין זה, קבעה השופטת: "סבורני כי כאשר המשקל הכולל של הרכב המחובר הינו תקין, בעוד שקיימת חריגת משקל בגורר או בנגרר, אזי הסנקציה המידתית וההולמת, הינה של השבתת אותו רכב, גורר או נגרר, אשר משקלו חרג מן המותר, בבחינת 'רכב בחטאו יושבת'... בכל הנוגע לטענת העוררת, לפיה ביטול השבתת הגורר מוביל לכך שחוטא יוצא נשכר, סבורני כי לא ניתן לקבל את הטענה. כאשר קיימת חריגה מעל המותר, הן בגורר והן בגרור, אזי ככלל יושבתו הן הגורר והן הנגרר. כאשר קיימת חריגה רק באחד מהרכבים, הגורר או הנגרר, ככלל יושבת אותו רכב שבו בוצעה החריגה. בכך, אין חוטא יוצא נשכר, אלא הסנקציה מותאמת והולמת את ההפרה ואת החוק. דווקא השבתת שני הרכבים, הגורר והגרור, הן במקרה שבו הגורר חרג מהמותר, והן במקרה שבו הגורר לא חרג מהמותר, מובילה לכך שלא תהיה הבחנה בסנקציה בין שני המצבים השונים.

"אף לעניין המסוכנות, אשר קיימת בכל מקרה של חריגת משקל, סבורני כי יש להבחין בין המסוכנות אשר נגרמת עקב חריגת משקל ברכב אחד בלבד (גורר או גרור), לבין המסוכנות אשר נגרמת בחריגת משקל רכב המחובר כולו. תקנה 314 לעיל, אשר קובעת תקרת משקל לרכב המחובר, מקימה חזקה שכאשר קיימת חריגת משקל ברכב המחובר כולו, הרי שקיימת מסוכנות ברכב כולו. כאשר חריגת המשקל היא בגורר או בגרור בלבד, מובן הדבר שעדיין קיימת מסוכנות לגבי יציבותו, ואולם יש לאזן מסוכנות זו אל מול עקרון החוקיות ומילות החוק המפורשות".

המשמעות: מפסיקה זו, ניתן ללמוד כי כל עוד הרכב אינו עונה על ההגדרה של רכב מחובר, יש לבצע את השקילה בנפרד לכל אחד מהחלקים, ולהשבית רק את החלק החורג.

הטענה הרווחת בקרב הנהגים שנתפסו, לפיה "הבוס הכריח אותי", כמו גם הטענה על כך שלא ידעו מהו המשקל המותר, אינה מתקבלת בביהמ"ש.

האם האחריות מוטלת רק על הנהג או גם על המעסיק?

על אף שהמציאות בפועל מעידה על כך שלרוב, המעסיקים הם אלה שדורשים מהנהגים להוביל מטענים שחורגים מהמשקל המותר, בדרך כלל במטרה לחסוך עלויות (מתוך תפיסה בסגנון: "למה לבצע שתי נסיעות עם 10 טון בכל פעם, אם אפשר לבצע נסיעה אחת עם 20 טון?") - האחריות הסופית מוטלת על הנהג, שיעמוד לדין וייענש. לכן, הטענה הרווחת בקרב הנהגים שנתפסו, לפיה "הבוס הכריח אותי", כמו גם הטענה על כך שלא ידעו מהו המשקל המותר, אינה מתקבלת בביהמ"ש. זאת, מאחר שהצצה מהירה ברישיון הרכב היתה נותנת לנהגים את התשובה.

עם זאת, על אף שנכון להיום, החוק אינו מטיל עונשים על המעסיק, אלא על הנהג בלבד, בתי המשפט מודעים למעורבות המעסיקים. לכן, במקרים מסוימים, נאסר השימוש ברכב למשך עד 60 ימים. מדובר בענישה הפוגעת ישירות בכיס של המעסיק, ולכן מהווה הרתעה.

לסיכום: המשטרה ובתי המשפט מתייחסים בכובד ראש לעבירות הובלת מטען במשקל חורג. עם זאת, היבטים רבים נתונים לפרשנות. לכן, חשוב מאוד להיוועץ עם עורך דין בעל ניסיון בתחום, בהקדם האפשרי.

* עו"ד אמנון בן נעים עוסק בתחום הפלילי ובדיני תעבורה