לפני שבועיים, בית משפט השלום בתל אביב עסק בתביעה שהוגשה על ידי עורכת דין נגד אדם שלטענתה הגיש נגדה תלונת-שווא בלשכת עורכי הדין. לדברי עורכת הדין, התלונה שהוגשה לגביה היא שקרית, לא מכבדת ומשפילה, ונעשתה כדי לפגוע בשמה הטוב על רקע נקמה בתיק תביעה אחר. היא טענה כי האיש הגיש נגדה ארבע תלונות הקשורות לאותו מקרה, ולפיכך עתרה לתשלום פיצויים של 120 אלף שקלים.
מגיש התלונה טען כי עורכת הדין התייחסה אליו ואל אשתו בצורה פוגענית ומזלזלת, תוך שהשתמשה בכליה המקצועיים באופן לא ראוי. הוא הסביר כי לפי החוק מותר לו להגיש תלונה ללשכת עורכי הדין ואין בכך הפרת האיסור על לשון הרע. מה קבע בית המשפט בתיק והאם קיבל את התביעה?
לדברי עורכת הדין, הגשת התלונה באה על רקע של נקמה בעקבות תביעה אחרת
בכתב התביעה צוין כי עורכת הדין ייצגה את קרובי משפחתה כרוכשים בעסקת מכר של מקרקעין שנעשתה עם אשתו של מגיש התלונה. תוך כדי העסקה התברר כי יחידת דיור שעל גג הנכס שמכרה האישה היא ללא היתר בניה, דבר שעלול להפוך את רוכשי המקרקעין למפירי חוק.
בעקבות כך, עורכת הדין תבעה את מוכרת הנכס ואת בעלה ודרשה פיצויים של יותר מ-400 אלף שקלים. כתב התביעה לא בא לידי סיום מכיוון שבנה של מוכרת הנכס התערב וחתם עם עורכת הדין וקרובי משפחתה על פשרה של 150 אלף שקלים פיצויים, זאת בכדי לסיים את ההליך המשפטי שהזיק לבריאותה של אמו.
לדברי מגיש התלונה, עסקת המקרקעין נעשתה בתום לב ועלות היתר הבניה הנדרש הייתה יכולה להסתכם ב-50 אלף שקלים לכל היותר. לפיכך, עורכת הדין טענה כי הגשת התלונה נגדה בלשכת עורכי הדין באה כנקמה על סמך אותה תביעה, במטרה להשפיל אותה ולפגוע בשמה הטוב.
האיש טען כי אין לו מניע של נקמה וכי הגיש את התלונה בעקבות יחסה המזלזל של עורכת הדין
לדברי האיש, הגשת התלונה לא באה מתוך נקמה מכיוון שהתיק נסגר לאחר הסכם הפשרה, והוא לא ערער על סגירתו. הוא ציין שכתב התביעה באותו מקרה נוסח על ידי עורכת הדין באופן בוטה, פוגעני ומעליב כלפיו וכלפי אשתו שהואשמה בחוסר תום לב במכירת המקרקעין. הוא טען כי כתב התביעה הציג אותה כרמאית שהפרה את הסכם המכר ביודעין, דבר שאינו נכון.
יתר על כן, באותו הליך עורכת הדין התקשרה אל אשתו, כינתה אותה שקרנית וטענה שצריך לחנך אותה. הוא הסביר כי הדבר פגע עמוקות באשתו שהקדישה את חייה לחינוך ילדים אוטיסטים וכעת היא פנסיונרית בשנות ה-70 לחייה. ההליך המשפטי הזיק לבריאותה של אשתו, מה שהוביל לסגירת התיק ולהגעה להסכם פשרה שכאמור עמד על פיצויים של פי שלושה מהסכום שהיה יכול לפתור את העניין.
הגבר הדגיש כי לא פעל ממניע של נקמה, וכי תלונתו הוגשה ביושר ועל סמך ההתנהגות המשפילה והמזלזלת שספגו הוא ואשתו מעורכת הדין. הוא הסביר כי לפי חוק מותר לו לפנות בתלונה אל לשכת עורכי הדין ולהציג את המקרה, זאת כדי למנוע הישנות ופגיעה חוזרת מצד עורכת הדין.
השופטת קבעה כי לא מדובר בהפרת איסור לשון הרע ודחתה את התביעה של עורכת הדין
בכתב ההגנה הודגש כי התלונה שהגיש הגבר ללשכת עורכי הדין למעשה כלל לא התקבלה, וזאת מכיוון שהתיק הנידון שעסק בתביעת המקרקעין נסגר מחוץ לכותלי בית המשפט עם הסכם פשרה. לאחר מכן האיש הגיש ערעור ליועץ המשפטי לממשלה, לפי הנחיות הלשכה, ובו ציין שהסכם הפשרה נחתם ביוזמתו של הבן כדי לעצור את ההליך המשפטי ולייצב את מצבה הבריאותי של אשתו.
לדבריו, גם הערעור לא התקבל ולכן התלונה לא אושרה, כך שהדבר אפילו לא פורסם. האיש הסביר שגם אם הייתה התלונה מתקבלת, אין לראות בכך הפרה של איסור לשון הרע מכיוון שהדברים שתיאר היו נכונים ולכן מוגנים בטענת אמת דיברתי. הוא ציין כי מדובר בתלונה שהוגשה ללשכת הדין ולא בפרסום פומבי, כך שאין השפלה ונזק ממשיים של עורכת הדין.
בשלב ההכרעה, השופטת קבעה כי אכן לא מדובר בלשון הרע ולכן יש לדחות את התביעה של עורכת הדין כנגד מגיש התלונה. היא נימקה את הכרעתה בכך שהאיש חש עלבון מיחס שהוא תפס כמזלזל ופוגעני, ופנה לפי החוק אל הגוף שמוסמך לטפל בנושאים אלה.
יש לך שאלה?
השופטת הוסיפה כי התרשמה שרגשותיהם של האיש ואשתו היו כנים ופגיעתם עמוקה, ולכן אין המעשה נכנס להגדרת תלונת-שווא במישור העובדתי. היא ציינה כי יש חשיבות עליונה לקיום של גוף שמקבל תלונות, ואין לתת למתלונן העתידי תחושה כי הוא חשוף מנגד לתביעה. לפיכך השופטת דחתה את תביעת לשון הרע שהגישה עורכת הדין, וקבעה כי כל צד יישא בהוצאותיו.
ת"א 8104-02-18
.jpg)
.jpg)
