אונס, בגרסתו השכיחה, הוא מעשה אלימות ולא סקס. גם לא כזה שמתחרטים עליו. המקרים היחידים בהם מדובר במין שאיננו בהסכמה צריך להיות מפורש בדווקנות ובזהירות.
גבר פוגש בחורה. הם מפטפטים, מפלרטטים, הוא מציע לה להתלוות אליו לבניין סמוך. עוד במעלית הם מתחילים להתגפף. בהגיעם למעלה הם מקיימים יחסי מין. לאחר סיום, הוא עוזב את המקום. היא נותרת שם עירומה. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע אותו באינוס, גזר עליו שנה וחצי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלוננת בגובה 10,000 ₪.
בית המשפט מציין במפורש כי מדובר ביחסי מין שהושגו בהסכמה ואולם, הוא מציין כי הסכמה זו הושגה בעקבות מצג שווא שיצר הנאשם, ערבי נשוי, לפיו הוא רווק יהודי המעוניין בקשר רומנטי משמעותי.
האם ניתן לקרא למעשה זה אונס? האם מדובר במקרה שבית המשפט כלל צריך לתת עליו את הדעת?
סעיף 345 לחוק העונשין קובע כי אונס הוא בעילה שלא בהסכמה או מי שבועל אישה בהסכמה "שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מיהות המעשה".
אין ספק לגבי ההסכמה או לגבי העובדה כי האישה ידעה מה היא עושה. האם מדובר כאן במרמה לגבי מיהות העושה? האם העובדה שהאדון סבאר קאשור עטף את עצמו בעטיפה מפתה יותר מעטיפתו המקורית כדי למצוא חן בעיני האישה מגיעה כדי מרמה לגבי מיהות העושה.
האם מיהות העושה היא הסטטוס של הגבר? מצבו הסוציו-אקונומי, המשפחתי, רמת ההשכלה שלו? העדה או הלאום שלו?
לו היה הדבר נכון צריך היה להרשיע באינוס מאות ואלפי גברברים היוצאים מידי יום ומידי לילה אל העיר הגדולה, מפרלטטים, מציגים חזות רצינית, מציגים עצמם כמצליחנים, כמעוניינים בקשר משמעותי ולא מתקשרים בלילה שאחרי? ומה עם כל אלה המשחרים לפתחי נשים באתרי היכרויות למיניהם, עם תמונה מזויפת, מקצוע מזויף וכוונות מזויפות לא פחות.
אין הגיון בהנחה ש"מיהות העושה" הינו "איכותו של השידוך" – הדבר מתבקש הן משום שפרשנות כזאת תהא מנותקת מן המציאות הקיימת והן משום ניסוחו של הסעיף השכן: סעיף 346 "בעילה אסורה בהסכמה" הקובע:
"הבועל אישה שמלאו לה 18 שנים תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות או עקב הבטחת שווא לנישואין תוך התחזות לפנוי למרות היותו נשוי דינו מאסר שלוש שנים". (ההדגשה אינה במקור - העורך).
כלומר, בהשוואה למקרה שלנו, כדי להגיע לכדי עבירה, יש צורך בהבטחת נישואין תוך התחזות כפנוי – גם וגם. וזה הדבר הכי קרוב למרמה לגבי העושה. צריך לשים לב שהעונש על אינוס, להבדיל, הוא 16 שנות מאסר.
בפס"ד סלימאן בדק השופט רובינשטיין מתי נחצה הקו מ'שקר לבן' שהינו חלק מחיזור לגיטימי לעבר מרמה השוללת הסכמה חופשית וניסח מבחן לפיו: מדובר בחיזור באם היה סיכוי, ולו דחוק, בעיני אדם מן היישוב, שאשה זו תסכים לקיים יחסי מין עם גבר זה בנסיבות "רגילות" אילו ידעה את זהותו האמיתית כפי שהיא; אם לאו באינוס במרמה עסקינן.
גם לפי מבחן מחמיר זה אין מדובר במקרה שלנו באינוס משום שאותה אישה שהתלוותה אליו כעבור פלירטוט קצר לבנין סמוך לשם קיום יחסי מין – יש סבירות לכך שהיתה מקיימת עימו יחסי מין לו היתה יודעת כי הוא נשוי וכי הוא ערבי.
לטעמי, מקרה שיכול לקיים בעילה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה הוא כל הטעיה/מרמה בו גורמים למישהי לחשוב שהיא מקימת יחסי מין עם מישהו אחד כאשר למעשה היא עושה זאת עם אחר – למשל תאום המקיים יחסים עם בת הזוג של אחיו התאום מבלי שהיא תדע על כך.
ושוב, יש לחזור אל כמה מהנימוקים שניתנו בפסק הדין של סבאר קאשור עת הרשיע אותו באינוס - בית המשפט בוחר להגן על הנשים מפני גברברים חלקלקי לשון: "שומה על בית המשפט להגן על האינטרס הציבורי מפני עבריינים מתוחכמים בעלי לשון חלקלקה ומתק שפתיים שבכוחם להוליך שולל קרבנות תמימים" – לקרא ולא להאמין!! (ההדגשה אינה במקור - העורך).
הרי, ביחסים בין המינים מציג כל צד את עצמו באופן המחמיא לו ביותר, עד כדי העלמה של נתונים בלתי רצויים. זהו חלק מכללי המשחק, ומי שמשחק לומד לזהות ולפלס לעצמו דרך באותו ג'ונגל – מה לזה ולאונס??
אונס, בגרסתו השכיחה, הוא מעשה אלימות ולא סקס. גם לא כזה שמתחרטים עליו. המקרים היחידים בהם מדובר במין שאיננו בהסכמה צריך להיות מפורש בדווקנות ובזהירות. ההרשעה זו היא צקצוק שפתיים שאינו במקומו, התחסדות שמנותקת מהמציאות הקיימת בחיי הלילה יום יום ושעה שעה.
להגיד על מקרה זה שמדובר באונס משמעו לבזות את אלה שבאמת נאנסות!
עודכן ב: 26/06/2019