חוק ההוצאה לפועל ("חוק ההוצל"פ") נועד לספק, בין היתר, אפשרות חוקית לגביית חובות, תוך שימוש באמצעים ומנגנוני אכיפה שמעמידה המדינה לרשות הנושה.
קיומה של אפשרות חוקית לגביה יעילה ומהירה של חובות הנה בעלת חשיבות כלכלית וחברתית רבה (האלטרנטיבה הנה גביה באמצעות עבריניים, פגיעה במעמד בית המשפט שלא ניתן יהיה לאכוף את החלטותיו, נזק כלכלי למשק שלא יוכל לאכוף חיובים וכו').
צידו האחר של המטבע הנו הצורך להגן על החייב כך שהפגיעה בו לא תהיה מופרזת ואכזרית, אלא מידתית (פרופורציונלית).
כך למשל, אם אנו חייבים, לא היינו רוצים שיוצאו כנגדנו פקודות מאסר או עיקולים בגין כל חוב כספי, מבלי שתינתן לנו אפשרות הוגנת לסלקו ומאידך אם חייבים לנו כסף, אנו מצפים שהליכי הגביה יהיו אגרסיביים, יעילים ומהירים- כך שנקבל את המגיע לנו ומיד.
במהלך השנים נעו התיקונים השונים בחוק ההוצל"פ כמטוטלת בין שני האינטרסים הנ"ל: לעיתים ניתנה עדיפות להגנה על החייב ולעיתם ליעילות הגביה.
אמצעי האכיפה ב"ארסנל" של הנושה, עד לתיקון האחרון נחלקו ל-2 סוגים: פגיעה בחירות החייב (מאסר ואיסור יציאה מהארץ) או פגיעה ברכושו (עיקול נכסיו וכו'). הסוג הראשון נחשב לפוגעני יותר.
חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שנחקק בשנת 1992 ("חוק היסוד"), העניק מעמד מיוחד לזכות הקניין, לחירות האישית ולחופש התנועה. בעקבות חקיקת חוק היסוד (שהוא מעין "חוק על") נדרשו ראשי ההוצל"פ להסיט שוב את המטוטלת לטובת זכויותיו של החייב, דהיינו, להקשיח את התנאים לפגיעה בחייב לאור החיזוק במעמדן של זכויות הפרט.
כך נולד הצורך לתקן את חוק ההוצל"פ ולקבוע קריטריונים אחידים עמנ"ת שחוק ההוצל"פ ישקף את האיזון החדש שנקבע בחוק היסוד, בין הצורך בגביה יעילה לבין ההגנה על זכויות החייב.
התיקון האחרון לחוק מנסה למצוא דרכים חדשות שיאפשרו לייעל את הגביה מחד גיסא ומאידך גיסא לשפר את ההגנה על זכויות החייב. לכאורה נראה הדבר כפרדוכס (האם באמת ניתן לייעל את הגביה תוך הפחתת הפגיעה בחייב?) מצד שני אולי באמת הגיע הזמן לנסות משהו חדשני ומרענן בתחום מערכת ההוצל"פ, שנתפסת בעיני חלק מהציבור כמערכת בירוקרטית, מיושנת ולא יעילה.
בין יתר השינויים בתיקון האחרון (ולא נסקור כאן את כולם) הוקשחו התנאים להטלת מאסר. סנקציית המאסר הנה האמצעי הפוגעני ביותר וצמצומו בהחלט משנה את המאזן לטובת ההגנה על זכויות החייב.
מנגד נקבעו אמצעי אכיפה חדשים שפגיעתם בחייב פחותה מפגיעת המאסר: מניעת האפשרות לקבל או לחדש דרכון, או רישיון נהיגה, הגבלת החייב כ"לקוח מוגבל" במערכת הבנקאית, מניעת שימוש בכרטיסי אשראי ומניעת החייב מלהיות בעל עניין בתאגיד. כמו כן הורחבה האפשרות לקבל מידע אודות החייב ונכסיו מגורמים שונים כגון ביטוח לאומי ורשויות שונות, חברות האשראי, בנקים, חברות ביטוח וכו'.
יעילותם של אמצעים חדשים אלו טרם עמדה במבחן הזמן ואולם לא צריך להיות משפטן כדי להבין שאמצעי הגביה החדשים המפורטים לעיל, אינם משתווים בעוצמתם לסנקציית המאסר ונראה כי צמצום השימוש במאסר אכן עשוי להכביד על יעילות הגביה.
הדבר נכון במיוחד כנגד "חייבים מקצועיים", דהיינו, חייבים בעלי יכולת שהסתירו והעלימו את נכסיהם ע"י רישום כוזב של הנכסים בשם מקורביהם השונים. נגד אלו קשה לפעול בדרך של מימוש נכסים ונראה כי הם "המרוויחים הגדולים" מתיקון החוק.
רבים מהעוסקים בתחום סבורים כי התיקון האחרון לחוק ההוצל"פ יהפוך את ישראל ל "גן עדן לחייבים". גם לנו נראה שיעילות הגביה תפגע ואולם יש לזכור כי יעילות הגביה אינה האינטרס היחידי העומד על הפרק בסוגיה זו.
