לפני כלא פחות מאשר 8 שנים, בשנת 2011 (כאמור לעיל – ההכרעה הסופית ניתנה בבית המשפט העליון רק ביום 12/5/2019!), הגיע התובע (הנפגע בתאונה) לנמל התעופה בן גוריון במטרה לטוס לחופשה. הוא החנה את רכבו בחניון שבנמל התעופה, יצא ממושב הנהג וניגש לפתוח את דלת המושב האחורי, על מנת להוציא מטען אישי אשר היה מונח על מושב זה. לפתע, נסגרה דלת המושב האחורי על ידו של המשיב, ונכרתה הכרית באצבע שלו (להלן: התאונה).

 

בעקבות זאת, הגיש התובע לבית משפט השלום תביעה לפיצויים נגד מבטחת הרכב שבו נהג בעת התאונה. בית משפט השלום הכריע כי מדובר בתאונת דרכים, וכך גם הכריע בית המשפט המחוזי, והעניין הגיע לערעור בבית המשפט העליון.

 

עד היום, היו הלכות שונות בבתי המשפט אשר חלקן הכירה בכך שהכנסתו של מטען אישי לתוך רכב מהווה חלק מפעולת הכניסה לרכב או אף מראשית הנסיעה בו, ואז כן מדובר בתאונת דרכים, כי הפעולה נכנסת בגדר “שימוש ברכב מנועי” לפי חוק הפלת”ד,

 

כמו כן, בהלכות נוספות נקבע כי ירידה מרכב, כמו גם סיום הנסיעה בו, כוללים את הוצאתם של מצרכים ושאר חפצים אשר הונחו בתוכו, ואז מדובר בתאונת דרכים כי פעולות אלה באות אף הן בגדר “שימוש ברכב מנועי” לפי חוק הפלת”ד.

 

אך יחד עם זאת, בהחלטות ובפסקי דין רבים נוספים התקבלה פסיקה אחרת ובאופן שונה לחלוטין. לכן, החליט בית המשפט העליון שצריך להעמיד הלכה מפורשת שתגדיר מעתה ואילך בדיוק מהי הכניסה ומהי הירידה מרכב מנועי בכדי שתאונה תיחשב כתאונת דרכים לפי חוק הפלת”ד.

 

כך, נקבע בפסק הדין – רע”א 8744/18 מדינת ישראל נ’ פולני כי (ההדגשות אינן במקור, ר.ע.):

 

“… השופטת י’ וילנר…

 

כניסה לרכב וירידה ממנו

 

נשוב, אפוא, אל השאלה שעמה פתחנו את הדיון שלעיל: מהו השלב שבו מתחילה הכניסה לרכב מנועי, ומהו השלב שבו תמה הירידה ממנו? לאמור, מהם גדריו של מתחם השימוש ברכב? המשנה לנשיאה א’ ריבלין היטיב להשיב על שאלה זו בספרו, שם כתב כי “הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב”, ואילו הירידה ממנו, מסתיימת “כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב” (ראו: ריבלין תאונת דרכים, בעמוד 180).

 

כמו כן, נכתב שם כי “הכניסה לרכב והירידה ממנו כוללות גם את פתיחת דלת הרכב וסגירתה”. זאת, בין אם סגירת הדלת נעשית בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, ובין אם לאחר מכן. ואולם, נדמה כי אין די בהגדרה טכנית של מתחם השימוש ברכב על מנת לקבוע כי פעולה זו או אחרת באה בגדר “שימוש ברכב מנועי”, שכן, כאמור לעיל, ייתכנו מקרים שאף שנוצר בהם מגע פיסי בין הנכנס לבין הרכב – ועל כן מצויים בתוך מתחם השימוש ברכב – לא ניתן לראות בהם התחלה של “כניסה” לתוכו. כך גם לא ניתן לומר כי כל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה”ירידה”. …”.


כלומר, מדובר במבחן טכני.

 

על מבחן זה, נוסף מבחן מהותי בפסק הדין דנן:

 

“…לפיכך, אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי…ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא כן, בכך מסתיים מסענו) – עלינו להמשיך ו”לחלץ” מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה”פיסי” לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר “כניסה” ו”ירידה” מהרכב, וממילא בגדר “שימוש ברכב מנועי” על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו.

…

כך למשל, נקבע כי נהג אשר יצא מרכבו על מנת לבדוק את שלומם של נפגעי תאונת דרכים, ובתוך כך נפגע מרכב חולף, אינו נחשב למי שניזוק עקב שימוש ברכבו שלו …

 

וכן כי המתנה בסמוך למיניבוס חונה אינה מהווה התחלה של פעולת ה”נסיעה”, וזאת על אף שהעלאתם של נוסעים אל המיניבוס החלה זה מכבר …

 

עוד קבע בית משפט זה כי אין לראות באלונקאי אשר ניזוק עקב הכנסתו של חולה לרכב, כמי שמקיים את שימוש ה”כניסה” …

 

וכי נוכחותה של קטינה ברכב הסעה לאחר סיום הנסיעה בו, אינה באה בגדר “נסיעה”, למרות שהקטינה נזקקה לסיוע על מנת לצאת מרכב זה …

 

קשירתו של מטען אשר הועמס על משאית לקראת תחילת הנסיעה, אינה יכולה להיחשב כ”נסיעה” ברכב, שכן זו אינה חיונית במובן ה”פיסי” להתחלת הנסיעה, … מבחן זה (המבחן המהותי, הערה שלי ר.ע.), מוליכנו למסקנה כי קשירתו של מטען אשר הועמס על רכב איננה פעולה חיונית במובן ה”פיסי” ל”נסיעה” ברכב, או ל”כניסה” לתוכו, ואף אינה מהווה חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. לפיכך, הפעולה שביצע הניזוק בעניין נביל לא צלחה את שני התנאים המהותיים שלעיל, אף שהייתה בתוככי מתחם השימוש ברכב, ובצדק נקבע כי הפעולה אינה באה בגדר “שימוש ברכב מנועי” לפי חוק הפיצויים.

 

אין לכחד, כי חרף הגדרתו של מתחם השימוש ברכב, כמבואר לעיל, לא מן הנמנע כי יתעוררו מצבים המצויים על גבולותיו של מתחם זה, אשר סיווגם – אם כ”שימוש ברכב מנועי”, אם לאו – אינו פשוט כלל ועיקר. כך, למשל, לא נעלם מעיני הקושי הטמון בהבחנה בין הכנסתו של מטען אישי לרכב המתבצעת אגב הכניסה למושב הנהג, לבין הכנסת מטען אישי למושב הרכב האחורי, בטרם הכניסה למושב הקדמי.

 

אכן, חרף הדמיון בין הפעולות האמורות, תסוּוג הראשונה כ”כניסה” לרכב, בעוד שהאחרונה לא תבוא בגדר שימוש מוכר זה. ואולם, אני סבורה כי חרף הקשיים האמורים, יש לשאוף להגדרה ברורה של גבולות מתחם השימוש ברכב, וזאת, בין היתר, אף לאור חשיבותה הרבה של האחידות במשפט, כמבואר בהרחבה לעיל (ראו בפסקה 11). 

 

מן הכלל אל הפרט

 

יישום האמור לעיל על ענייננו מוליך למסקנה כי לא ניתן לראות בפעולה שביצע המשיב בעת קרות האירוע כחלק מפעולת ה”ירידה” מן הרכב. המשיב החנה את רכבו בחניון שבנמל התעופה בן גוריון, יצא ממושב הנהג, רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב, ולאחר מכן, ניגש לפתוח את דלת המושב האחורי. אז ורק אז, איתרע מזלו של המשיב בסגירת דלת המושב האחורי על אצבעו.


סוף דבר: אציע לחבריי כי נקבל את הערעור, נבטל את פסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט השלום, ונקבע כי המשיב לא נפגע עקב “שימוש ברכב מנועי”, ומשכך האירוע אינו מהווה “תאונת דרכים” כמשמעותה בחוק הפיצויים.
…”.

 

השופט דוד מינץ קיבל את פסק דינה של הושפטת וילנר, והוסיף כי ניתן להחשיב את פעולת לקיחת המטען האישי גם כפריקה, במסגרת “פריקה וטעינה”, שלא מוכרת בחוק הפלת”ד כתאונת דרכים.

 

השופט י’ עמית, גם הסכים עם פסק דינה של השופטת וילנר והוסיף:

 

“… חברתי הזכירה גם את המקרה שנדון ברע”א 455/16 המאגר הישראלי לביטוח רכב (“הפול”) נ’ אלמישאלי [פורסם בנבו] (10.3.2016), רוכבת אופנוע “הניחה את הקסדה על הכידון, התניעה את האופנוע, ולאחר מכן קשרה תיק גב לחלקו האחורי של האופנוע באמצעות רשת קשירה שבקצותיה קרסי ברזל. במהלך קשירת התיק קפץ ממקומו אחד מקרסי הברזל ופגע בעינה”. נקבע כי המקרה נכנס בגדר תאונת דרכים.

 

אכן, להבדיל מענייננו, באותו מקרה האופנוע כבר הונע, אך השופט זילברטל העיר (שם, בפסקה 5): “קשירת המטען האישי לבל יישמט היא בגדר ‘פעולת לוואי חיונית’ לרכיבה על הקטנוע וראוי להחיל את הוראות חוק הפיצויים על פעולות מכגון-דא […] ואכן, תאונות שהתרחשו במהלך הכנסת מטען אישי של נהג או נוסע לרכב עובר לתחילת הנסיעה סווגו בדרך כלל כשימוש ברכב”.

…

 

במקרה בו פלוני שהגיע למסגריה כדי להוציא ממנה את משאיתו, לאחר תיקון שבוצע בה, עלה לארגז המשאית כדי לבחון את איכות התיקון, וכאשר ירד מהמשאית – נפל ונחבל. באותו מקרה, אישרתי את מסקנת בית המשפט המחוזי כי אין מדובר בכניסה וירידה מהרכב. זאת, מאחר שהעלייה והירידה מהמשאית לא נעשו “למטרות תחבורה”, וגם לא בסמיכות לתחילת הנסיעה ברכב, בשים לב לכך שהמשאית היתה מצויה במסגרייה מספר ימים לצורך תיקון ובשעה שהמבקש עלה לארגז המשאית – המפתח היה נתון בכספת.

 

ברע”א 5470/18 שלמה חברה לביטוח בע”מ נ’ פלונית [פורסם בנבו] (23.8.2018), דנתי במקרה בו פלונית ביקשה במהלך עבודתה ליטול סולם קטן מרכבה, וכשפתחה את דלתו האחורית פגע בה רכב אחר. שם הגעתי למסקנה כי פלונית נפגעה כהולכת רגל ולצורך החוק אין לראות אותה כמי שעשתה שימוש ברכבה, מאחר שהשימוש לא היה למטרות תחבורה ויש לראות את הרכב כזירת התרחשות גרידא.

 

להבדיל משני המקרים המתוארים לעיל, בכל סוגי המקרים שנדונו בערכאות הדיוניות ונזכרו על ידי חברתי כמקרים בהם הוכר האירוע כתאונת דרכים, התובע לא ניתק את המגע עם הרכב, לא עזב את הרכב, לא התרחק הימנו, ולא נעל אותו ושב על עקבותיו. במקרים של “ניתוק מגע” מהרכב, לדוגמה, מקום בו בסיום הנסיעה הנהג נכנס תחילה לביתו ולאחר זמן חזר לרכב ונפגע תוך כדי הוצאת חפץ מהרכב, אכן היה בכך כדי לנתק את הקשר לכניסה וליציאה מהרכב (והשוו לרע”א 8548/96 פדידה נ’ סהר חברה לביטוח בע”מ, פ”ד נא(3) 825 (1997)).


… לסופו של יום, מצאתי כי ההבחנה בין הוצאת סל מצרכים מתא המטען לבין הוצאת סל מצרכים מהדלת האחורית, היא הבחנה דקיקה שאינה מוצדקת כשלעצמה. לכן, ולא בלי לבטים, אני מצטרף לדעתה של חברתי, תוך מתן משקל למבחן של החיוניות במובן ה”פיסי” לכניסה לרכב או לירידה ממנו, והכל על רקע תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי.

 

ודוק: גם לשיטתה של חברתי (פסקה 26 לפסק דינה) איננו פטורים מהבחנה שעלולה להיות לעיתים דקיקה, בין פגיעה תוך כדי פתיחה וסגירה של דלת המשתמש ברכב אגב הכנסה או הוצאה של מטען אישי במהלך כניסה או ירידה מרכב, לבין פגיעה כאמור במהלך הכנסה או הוצאה של מטען אישי לפני או לאחר הכניסה או הירידה מהרכב. כך, אם המשיב היה טורק את דלת הנהג על אצבעו מיד לאחר יציאתו מהרכב, גם חברתי תסכים שהיה מקום להכיר בכך כשימוש של ירידה מהרכב, על אף שהנהג כבר התייצב מחוץ לרכב והשלים לכאורה את פעולת הירידה (פסקה 23 לפסק דינה שם נזכרת גם סגירת הדלת כמצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב).

 

כדוגמה נוספת אביא מקרה בו נהג טורק דלת על נוסע ברכב שהשתהה בכניסה או בירידה מהרכב, על מנת לאסוף או לסדר חפצים במושב האחורי או במושב ליד הנהג. התאונה במצב זה נגרמה כתוצאה מטריקת הדלת, שנועדה בתורה לאפשר את התחלת הנסיעה, ולא בשל הניסיון לאסוף או לסדר את החפצים במושב האחורי, כך שאין לסווג מקרים מעין אלה כפעולת לוואי של הכנה לנסיעה. זאת, להבדיל מהסריקה הביטחונית שנדונה בעניין ינטל, בהקשר של רכיב ה”נסיעה”, ואשר לגביה נאמר כי “אין הכרח במובן הפיזי לבצע את הסריקה כתנאי לתחילת הנסיעה”. …”.

 

לאור הלכה זו, יש לבדוק היטב היטב האם קרות תאונה בעת כניסה או ירידה מרכב תיחשב כתאונת דרכים.

 

לפיכך, יש לפנות לעו”ד תאונות דרכים, עו”ד נזיקין ונזקי גוף, שמבין ובקיא בתחום, על מנת שידע לנהל את אסטרטגיית התביעה, אם כתאונת דרכים בהתאם לחוק הפלת”ד, ואם כתביעה נזיקית אחרת, בהתאם לדיני הנזיקין האחרים החלים במדינת ישראל.