חלוקת דירה- העונש הצפוי

בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב הרשיע בעניינו של שמשון יוסי (ב 10118/09) את הנאשם בחלוקת דירה לשלוש יחידות מגורים נפרדות.

 

רשימה זו תידון בעונש החריג שהושת על הנאשם במסגרת גזר הדין שניתן ביום 13.12.09.

 

מסקנת בית המשפט בהכרעת הדין היתה, כי הנאשם ביצע מספר עבירות ביניהן בניה ללא היתר ושימוש חורג.

 

בדונו בשאלת העונש, מצא בית המשפט לחייב את הנאשם בתשלום בגין שניים- היטל השבחה וטובת הנאה.

 

המדינה (המאשימה) טענה בפני בית המשפט בשלב הטיעונים לעונש, כי בהתאם לסעיף 128 לחוק התכנון והבניה, יש לחייב את הנאשם בתשלום היטל השבחה בשיעור 50% מההשבחה שהשיג מהשימוש בשלוש יחידות במקום ביחידה אחת.

 

המדינה הציגה בעניין זה חוות דעת שמאית, לפיה מחושבת ההשבחה לפי ההפרש שבין שכר הדירה המתקבל מהשכרת שלוש יחידות ובין שכר הדירה המתקבל מדירה אחת והכל בחישוב לצמיתות.

 

על פי חוות הדעת, ההפרש בשכר הדירה הינו 140,000 ₪ ולכן יש לחייב את הנאשם בתשלום היטל השבחה בסך 70,000 ₪.

 

בנוסף, טענה המדינה, כי בהתאם לסעיף 63 (א) לחוק העונשין, יש לחייב את הנאשם גם בגין טובת ההנאה שהפיק מביצוע העבירה. גם בעניין זה הציגה המדינה חוות דעת של שמאי מטעמה שקבע, כי טובת ההנאה הצומחת לנאשם משימוש בנכס למטרת שלוש יחידות דיור ולא אחת, על פי הפרשי שכר דירה מהוונים לצמיתות עומדת על 171,000 ₪. בהתאם להוראות הסעיף הנ"ל ביקשה המדינה לחייב את הנאשם בסך של פי ארבעה מטובת הנאה זו, היינו 684,000 ₪.

 

מנגד טען הנאשם, כי יש להקל בעונשו משום שבאחת היחידות גרה אחותו ובפועל לא הופקה על ידו כל טובת הנאה וכי יש להתחשב גם בעובדה שהוא בחור צעיר ללא עבר פלילי.

 

בית המשפט בחן את הוראות סעיפי החוק עליהן נסמכה המדינה ומצא כי בכל הנוגע להיטל ההשבחה, יש אכן לחייב את הנאשם בסכום לו עתרה המדינה. בית המשפט קבע כי תכלית סעיף 218 לחוק התכנון והבניה היא שלא יצא חוטא נשכר ומשכך, מוסמך בית המשפט לחייב את הנאשם לשלם בגין שימוש אסור הנובע מביצוע עבירה את כל התשלומים שהיו נגבים ממנו לו היה פועל כדין, וביניהם היטל השבחה.

 

בית המשפט אף קיבל את גישת שמאי המדינה, כי יש לחשב את היטל ההשבחה על פי חישוב תקבולי שכר הדירה לצמיתות וזאת מאחר וגם לאחר הכרעת הדין לא הפסיק הנאשם את השימוש האסור.

 

באשר למרכיב טובת ההנאה, מצא בית המשפט לקבל גם בעניין זה את טענות המדינה. נקבע, כי הבסיס לקביעת גובה טובת ההנאה אינו נגזר מגובה טובת ההנאה שנותרה בידי הנאשם בפועל, אלא נבחנת טובת ההנאה הפוטנציאלית המקסימלית שניתן להפיק מן העבירה ושהנאשם התכוון להפיק לעצמו או לאחר.

 

עוד נקבע, כי האמצעי העונשי של קנס הנגזר משווי טובת הנאה, שמשמעו פגיעה ממשית בכיסו של הנאשם, הוא מכשיר אפקטיבי לצורך התמודדות עם הנגע של חלוקת דירות.

 

בית המשפט קבע עוד, כי סעיף 63 לחוק העונשין אמנם מקנה בידו סמכות לחייב את הנאשם בקנס בשיעור של פי ארבע משווי טובת ההנאה שהתכוון הנאשם להפיק תוך ביצוע העבירה, אולם בנסיבות העניין ראוי להפחית מהסכום שביקשה המדינה ולחייב את הנאשם בתשלום 150,000 ₪.

 

בסופו של יום חוייב הנאשם בהריסה מיידית של הבניה שביצע בדירה והתאמתה למצבה על פי היתר הבניה הקיים וכן בתשלום קנסות בסך 70,000 ₪ בגין היטל השבחה, 150,000 ₪ בגין טובת הנאה ו- 10,000 ₪ נוספים בגין הפרת צו שיפוטי.

 

ומה נקבע בערעור? בפסק הדין שניתן ביום 23.2.10 קבע בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לעניינים מקומיים לא היה מוסמך לגזור על הנאשם גם את הקנס שנקבע בחיקוק וגם את הקנס הנגזר מטובת ההנאה שהושגה, כי אם היה עליו לבחור באחת מהאופציות ולנמקה. לפיכך, הורה המחוזי להחזיר את הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים על מנת שידון שוב בסוגיית העונש וישקול מחדש מהו הקנס ההולם.

המאמר פורסם ביום 28.3.2010 במוסף הנדל"ן של עיתון "גלובס".

 

עודכן ב: 09/07/2015