הסכם לפינוי דייר מוגן המתעלם מבן הזוג של הדייר אינו תקף

כלל, במות הדייר המוגן מתבטלת זכות הדיירות המוגנת. אולם, החוק קובע קריטריונים שונים על פיהם יזכו קרוביו של הדייר המוגן (בן זוג וקרובים אחרים) להיכנס בנעליו ולהפוך לדיירים מוגנים למשך כל חייהם.
לאור הסיכון של התארכות תקופת השכירות המוגנת ל"שנות דור" נוספות, עושה בעל הנכס כל שלאל ידו כדי לפנות את הדייר המוגן מהמושכר. לרוב, נעשה הדבר באמצעות הגשת תביעת פינוי לבית המשפט. לעיתים הדייר המוגן דווקא מסכים לפינוי (מטעמיו שלו) אך מתנה זאת בקבלת פיצוי כספי. במקרה כזה נחתם הסכם פינוי המעגן את הסכמות הצדדים.
מתברר, כי בנסיבות בהן נחתם הסכם פינוי תוך התעלמות מבן הזוג של הדייר המוגן החי עימו במושכר, עלול הסכם זה להימצא חסר נפקות משפטית.
מקרה מעניין בסוגיה זו הובא בפני בית משפט השלום בתל אביב במסגרת תביעת פינוי שהוגשה על ידי בעליה של דירת מגורים בשדרות בן גוריון בתל אביב כנגד דיירת מוגנת ובן זוגה (45130/05 ארד נ' מרקוביץ ואח', ניתן ביום 28.6.07).
הנתבעת שכרה את הדירה בשכירות מוגנת מהתובע לפני שנים רבות והתגוררה בדירה ביחד עם בעלה. לאחר מות בעלה המשיכה הנתבעת להתגורר בדירה. בשנת 1973 עבר להתגורר עימה בן זוגה החדש (הנתבע) והשניים התגוררו בה יחדיו במשך 33 שנים.
ביום 26.5.05 נחתם הסכם פינוי בין ביתה של הנתבעת (כמיופת כוחה של הנתבעת) לבין התובע, לפיו תוחזר החזקה המשפטית בדירה לידי התובע, תמורת תשלום דמי פינוי בסך 20,000$.
בכתב התביעה שהגיש טען התובע, כי חתימתה של הנתבעת (שנפטרה כשבועיים לאחר הגשת התביעה) על הסכם הפינוי באמצעות ביתה, מעידה על כך שהיא ויתרה על זכויותיה בדירה ומשכך לא הועברו זכויות כשלהן לנתבע והוא לא הפך לדייר מוגן במקומה ולכן יש לפנותו מהדירה.
מנגד טען הנתבע, כי התגורר עם הנתבעת בדירה במשך 33 שנים (כידוע בציבור) וגם לאחר שפונתה מהדירה לבית החולים, המשיך להתגורר בדירה ולשלם את דמי השכירות.
הנתבע טען עוד, כי הסכם הפינוי נחתם ללא ידיעתו תוך התעלמות מוחלטת מזכויותיו והוא גילה אודותיו רק עם קבלת כתב התביעה.
עוד נטען על ידי הנתבע, כי יפוי הכוח בו נעשה שימוש היה פגום, כי הסכם הפינוי נחתם תוך ניצול מצבה הבריאותי הקשה של הנתבעת וכי סכום הפיצוי שנקבע בהסכם היה נמוך במידה בלתי סבירה מהמקובל.
לאחר בחינת ראיות הצדדים, פנה בית המשפט לבחון את נפקותו של הסכם הפינוי.
בית המשפט מצא, כי יפוי הכח באמצעותו חתמה ביתה של הנתבעת על ההסכם בשמה של הנתבעת, נערך על ידי הבת (בכתב יד) ולא על ידי עורך דין וכי ההסכם לא הוגש לאישור בית המשפט (בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק).
בית המשפט קיבל את טענת הנתבע, כי לא ידע אודות הסכם הפינוי וקבע, כי התובע וביתה של הנתבעת פעלו בחוסר תום לב עת החתימו את הנתבעת על יפוי הכח בסתר (ללא מעורבות עורך דין) והסתירו את ההסכם מהנתבע.
לפיכך, נפסק, קיימים ספקות באשר לכוונתה של הנתבעת לוותר על זכות הדיירות המוגנת שהיתה בידה וישנו יסוד סביר להניח שהסכם הפינוי אינו אלא הסכם לכאורה שנחתם על ידי שני בעלי אינטרסים (התובע- שלו אינטרס לפנות את הנתבע מהדירה ובת הנתבעת- שלה אינטרס לקבל את דמי הפינוי).
לסיכום, קבע בית המשפט, בהיות הנתבע בן זוגה של המנוחה שהתגורר בדירה במשך כל השנים, זכאי הוא לרשת את הזכות בדירה, מכוח סעיף 20(א) לחוק הגנת הדייר ויש לדחות את התביעה.
לאור האמור לעיל, מומלץ לבעלי נכסים כי בבואם לכרות הסכם פינוי עם הדייר המוגן, לא יתעלמו מבן הזוג של הדייר המתגורר עימו בדירה וזאת הגם שזכות בן הזוג היא זכות עתידית הנכנסת לתוקפה רק במות הדייר המוגן.