תכלית החיוב בארנונה טמונה בין היתר בהנאה מן השירותים אשר מעניקה הרשות לנכסים המצויים בהחזקת הנישומים, שכן החיוב בארנונה הוא פונקציה בראש ובראשונה של "החזקה" בנכס ושל השימוש בו.

 

הרשות המקומית ביטלה פטור מארנונה לחנות

 

רשות מקומית ביטלה פטור ארנונה לחנות המצויה במתחם התחנה המרכזית, עקב ביקורת יזומה אשר העלתה כי בנכס מאוחסנים חפצים. לנוכח אחסון החפצים בחנות ההרוסה, טענה העיריה כי הנכס ראוי לשימוש ויש לחייבו בארנונה לפי תעריף עסקי - "בניינים שאינם משמשים למגורים".


עובדות המקרה הינן כדלהלן:


בשנות השישים נחתם הסכם בין הרוכשים המנוחים (להלן: "הרוכשים") לבין חברת כיכר לוינסקי בע"מ (להלן: "חברת לוינסקי"), לרכישת חנות.


העוררים אשר חויבו בארנונה על ידי העירייה, הינם יורשי הרוכשים על פי דין של החנות.


חברת לוינסקי לא השלימה את בניית הבניין בין היתר בשל אי יכולתה לממן את המשך הבניה, ולנוכח אי קבלת היתר בניה לגבי כל חלקי הפרויקט ולנוכח מבנים אשר נבנו מבלי שהוצא להם היתר כדין.


לנוכח היקלעותה של חברת לוינסקי להליכי פירוק, חברת התחנה המרכזית החדשה בע"מ רכשה את זכויות חברת לוינסקי.


בשנות השמונים נחתם הסכם נוסף בין הרוכשים לבין חב' התחנה המרכזית.


בשנות התשעים נחתמו מסמכי מסירת החנות לרוכשים.

 

במשך שנים לא נעשה שימוש בחנות

 

לאורך כל השנים, החנות הייתה פטורה מארנונה שכן מעולם לא התאפשר לרוכשים ולעוררים שבאו בנעליהם לעשות שימוש בחנות. העוררים כידוע לא קיבלו לרשותם את החזקה בחנות, לא השכירו את החנות, לא נהנו מפירותיה, לא הפיקו ממנה שום תועלת כלכלית זו או אחר.


עקב ביקורת יזומה בשנת 2018 אשר העלתה כי בנכס מאוחסנים חפצים, עיריית תל אביב שלחה דרישת תשלום ארנונה לחנות במסגרתה נדרשו העוררים לשלם לפי תעריף עסקי, הגם שהעירייה ידעה שלא ניתן לעשות כל שימוש בחנות והיא בגדר מבנה שלא ניתן לשבת בו ולהפיק ממנו תועלת כלכלית, בבחינת פיל לבן בדרום העיר.


מנהל הארנונה בעירייה סירב לפטור הנכס מארנונה חרף תלונה למשטרה אשר הוגשה כנגד פריצת החנות והחסנת חפצים שלא היו שייכים לעוררים.

 

החנות אינה ראויה לשימוש ולכן אין לחייבה בארנונה

 

העוררים הגישו באמצעות עוה"ד טל קדש ערר על החיוב בארנונה וטענו כי לא ניתן לראותם כמחזיקים כנכס חרף פרוטוקול המסירה משנת 1993 וכי מצב החנות אינו ראוי לשימוש ואין לחייבו בארנונה. לחילופין, נדרשה ועת הערר לקבוע כי יש לראות את חברת התחנה המרכזית שמתפעלת המתחם ורכשה את הזכויות בו, כמחזיקה בחנות לצרכי ארנונה.


הועדה קיבלה את טענת העוררים כי אין לחייב את הנכס בארנונה ולא ניתן לראות את העוררים כמחזיקים בו, תוך שהיא מטיחה ביקורת באשר להתנהלות העיריה בנסיבות העניין. בתוך כך, בוטלו חיובי הארנונה החלים על הנכס והושבו סכומים ששולמו על ידי העוררים.


עורך דין ונוטריון טל קדש, מחבר הספר "דיני ארנונה- פרשנות הלכה ומעשה".