דווקא בימים שבהם אזרחי המדינה מתבשרים על כך שתעריפי המים צפויים לרדת, בין היתר עקב הכוונה לסגור את תאגידי המים העירוניים, נדונה והוכרעה בבית המשפט העליון סוגיה הנוגעת במישרין לסיווגם של תשלומי המים, והאם הינם בגדר מס או בגדר מחיר.

 

ביום 1.1.2010 נכנסה לתוקפה רפורמת משק המים והביוב, כהמשכו של תהליך ארוך ומורכב לשינוי מבנה משק המים, ביסודו תיקון לחוק תאגידי מים וביוב תשס"א-2001, אשר ערך שינוי מבני במשקי המים והביוב בישראל, בין היתר, באמצעות העברת משקים אלה לאחריותם של תאגידים פרטיים תחת הרשויות המקומיות.

 

לפני ביצוע הרפורמה, הסמכות לקבוע את מחירי המים והביוב הייתה נתונה לשרים הרלוונטיים (האוצר, התשתיות, הפנים והחקלאות) שהייתה טעונה אישור ועדת הכספים של הכנסת. לעומת זאת, לאחר הרפורמה סמכות זו הועברה לרשות למים ולביוב, המורכבת משישה נציגי ממשלה בכירים ושני נציגי ציבור הממונים על-ידי הממשלה, זאת ללא צורך באישור מאת שר זה או אחר או מאת הועדה לענייני כספים בכנסת.

 

האם תעריפי המים והביוב הם בגדר מחיר או בגדר תשלום מס?

 

בחודש ינואר 2014 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, במספר עתירות שעסקו בהיבטים שונים של התשלום בעבור מים וביוב ובעיקר בשאלה המרכזית: האם תעריפי המים והביוב במדינת ישראל הם בגדר מחיר או בגדר תשלום חובה שהינו תשלום מס.

 

לשאלה זו משמעות רבה שכן אם תשלום מים וביוב הינם בגדר תשלום חובה, כלומר מס, המשמעות היא כי על פי סעיף 1(ב) לחוק יסוד משק המדינה, הכנסת היא זו שצריכה לאשר שינוי בתעריפים של תשלום מסוג "מסים, מלוות חובה, תשלומי חובה אחרים ואגרות".

 

לעומת זאת, היה ותעריפי המים הינם בגדר "מחיר", לנוכח מאפייני המוצר והשירות, הרי שבמקרה זה, תיוותר הסמכות לשינוי תעריפי המים בידי רשות המים והביוב, וזאת ללא צורך בהתערבות או אישור של הכנסת, אישורי שרים או ועדה מועדות הכנסת.

 

בקובעו כי תעריפי המים הינם בגדר מחיר המושתת על מאפייני התמורה והרצון החופשי, נשען בית המשפט העליון, באופן מצטבר הן על לשון החקיקה והן על שינוי תפיסתי קונספטואלי.

 

לשון החקיקה

 

חוק תאגידי המים וביוב וחוק המים, תשי"ט-1959, הסמיך מפורשות את רשות המים והביוב, לקבוע את התמורה בעד המים והביוב. סעיף 102 (ב) לחוק זה קובע כי "כל מחיר ישקף, ככל האפשר, את עלות השירות שלו הוא נקבע", דבר המצביע על כך שכוונת המחוקק הינה כי תעריפי המים הם בגדר "מחיר" ולא בגדר "תשלום מס".

 

שינוי תפיסת המחוקק את סיווג המים

 

עצם נטילת הסמכות לקבוע את מחיר המים מידי רשויות מקומיות והעברתו לידי הרשות המים והביוב, נבעה בעיקרה משיקולים פרקטיים, אשר בעיקרם הרצון לקבוע מנגנון גמיש שהתנהלותו אינה מונעת משיקולים שונים, ביניהם פוליטיים, המעכבים יכולת להגיב לשינויים בעלויות השונות המרכיבות את עלות המים.

 

על מנת להכריע מהו הסיווג הנכון של תעריפי המים, עמד בית המשפט העליון על המאפיינים של סוגי התשלומים השונים:

 

"מס" הינו "תשלום שאדם משלם דרך כפיה לרשות ציבורית מבלי לקבל תמורה ישירה בעד כספו". כלומר, בכל הקשור למס, הרי שאין קשר בין התמורה מאת הרשות לעצם התשלום שנדרש האזרח או הנישום לשלם.

 

"מחיר" לעומת זאת, הינו "תשלום לרשות או לגורם פרטי כלשהו, הניתן בתמורה לשירות או סחורה שמקבל הפרט. הוא משקף את ערכו של מה שניתן לפרט ומבטא את כוחות השוק והסכמת הצדדים".

 

התמורה המשולמת עבור מים, מאופיינת בהיותה תמורה מידית וישירה, בהיותה ריאלית ביחס ישיר החל משלב עלות רכישתה ממקורות ועד לאספקתה לתושבים. בסעיף 102(ב) לחוק תאגידי המים נקבע כי:"כל מחיר ישקף, ככל האפשר את עלות השירות שלו הוא נקבע", ומכאן נפסק כי קיימת זיקה בין התשלום לשירותי המים והביוב במדינת ישראל.

 

לאור זאת בדעת רוב, פסק בית המשפט העליון, כי התמורה המשולמת בעד מים הינה "מחיר" ולא "מס", כאשר התוצאה האופרטיבית של פסק הדין הינה כי רשות המים והביוב היא זו שרשאית לקבוע את התמורה הנגבית בעד המים, וכי אין צורך באישור של וועדה בכנסת למחיר שנקבע על ידי רשות המים והביוב.

 

הציבור הרחב מטיל סקפטיות בתועלת אשר הניבה הרפורמה אשר הפריטה לכאורה את משטר המים, וזאת לנוכח עליית מחירי המים והתנהלות אשר העשירה את קופת התאגידים, דבר אשר עתיד להוביל ל"סגירת הברז", קרי לסגירת תאגידי המים ולצמצום סמכויותיהם, כפי ממצאי ועדת בלינקוב.

 

עם זאת, עד שנעבור למשטר מים אחר, הסמכות לשנות את התעריפים נותרה בידי התאגידים עצמם, לאור מסקנת בית המשפט העליון כי המדובר בתשלום מסוג "מחיר".