בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

עת"מ 11163-12-11 הראל נ' עיריית רמת גן ואח'


בפני כב' השופטת רות רונן


העותר:
אריה הראל
ע"י ב"כ עו"ד טל קדש

נגד


המשיבים:
1.עיריית רמת גן
2.מנהל הארנונה עיריית רמת גן
ע"י ב"כ עו"ד שטיין אלבר


* בית המשפט קיבל את עתירת העותר שעניינה דרישות לתשלום ארנונה ששלחה לו המשיבה. נפסק, כי העירייה לא הרימה את הנטל שהוטל עליה, ולא הוכיחה כי המקרה דנן הוא אחד המקרים החריגים בהם היה מוצדק להטיל על העותר ארנונה באופן רטרואקטיבי.


* ארנונה – הטלתה – חיוב רטרואקטיבי
 

העותר הגיש כנגד המשיבים עתירה שעניינה דרישות לתשלום ארנונה ששלחה לו המשיבה, לאחר שפינה את הנכס שבנוגע לו נשלחו הדרישות. העותר טען כי התנהלותה של העירייה במהלך השנים יצרה אצלו אינטרס הסתמכות גבוה לפיו הוא לא חייב בארנונה. מדובר – לטענת העותר – בחיוב רטרואקטיבי פסול.
 

בית המשפט קיבל את העתירה ופסק כלהלן:


גם בהנחה כי לעירייה היתה "מדיניות" שלא לחייב נכסים במשולש הגדול בארנונה, ואפילו בהנחה כי היה הסכם כזה או אחר בין העירייה לבין העותר לפיה הוא לא יחוייב בארנונה – לא ניתן לקבוע כי העירייה אינה רשאית להתחיל לחייב בארנונה את שטח הנכס המוחזק על ידי העותר.


העירייה היתה רשאית לשנות את המדיניות שלה, גם לו היתה כזו, ולהתחיל לחייב את העותר בארנונה.


מסקנה זו עולה מההלכה הפסוקה, המתייחסת לאפשרות של עירייה להשתחרר מהסכמי פשרה שעניינם בתשלום ארנונה.
יש חשיבות מיוחדת, כך נקבע, ליכולתה של הרשות הציבורית לשוב ולבחון הסכמים כאלה לאחר תקופת זמן סבירה, על רקע שיקולים שבאינטרס הציבורי.


חיוב המושת על נישום בגין שנת כספים מסוימת לאחר ששנה זו הסתיימה, הוא חיוב רטרואקטיבי.
גם השתת ארנונה לראשונה במהלך שנת הכספים באופן הכולל יישום של החלטה מנהלית חדשה, היא רטרואקטיבית ככול שהיא נוגעת לפרק הזמן שקדם למועד בו קבלה העירייה את ההחלטה והודיעה עליה לנישום.


בהתאם לאמור לעיל, ומאחר שבענייננו, הארנונה שהוטלה על הנכס הוטלה לראשונה בשנת 2011, הרי החיוב כולו הוא חיוב רטרואקטיבי.
חשיבות ההבחנה שבין חיוב רטרואקטיביים לבין חיובים לא רטרואקטיביים מתבטאת בכך שחיוב רטרואקטיבי נחשב מלכתחילה כחיוב "חשוד". הנטל לסתור את ה"חשד" ולאפשר את החיוב, מוטל לכן על הצד המבקש להתיר את החיוב. מנגד, חיוב שאינו רטרואקטיבי נתפס לכתחילה כחיוב "תקין", והנטל לסתור את התקינות ולהוכיח כי אין מקום לחיוב – מוטל על הצד הטוען לכך.


מאחר שכאמור החיוב במקרה דנן הוא רטרואקטיבי, הרי הנטל מוטל על העירייה, כאשר "ידו של בית המשפט תהא 'קפוצה' בהתרתו" של חיוב כזה. יחד עם זאת, ייתכנו מקרים בהם יותר החיוב. ההחלה למפרע כפופה, כך נקבע, למבחן דו שלבי של סמכות וסבירות.


שאלת ההסתמכות והציפייה הלגיטימית של הנישום תלויה בין היתר בשאלה האם הקרקע חויבה קודם לכן בארנונה.
ישנו הבדל בין מקרה בו מדובר בקרקע שחויבה בארנונה בעבר, והעירייה מבקשת לחייב בדיעבד מחזיק אחר שקבל חזקה בקרקע, לבין מקרה בו קרקע לא חויבה כלל בארנונה.


בית המשפט נותן משקל רב יותר לאינטרס ההסתמכות של נישום שלא חויב כלל בארנונה בקשר עם הקרקע בה הוא מחזיק.
בנסיובת העניין ישנה משמעות רבה למשך הזמן בו החזיק העותר בנכס.


מדובר כאמור בפרק זמן ממושך ביותר של עשרות שנים, בהם עשה העותר שימוש גלוי בנכס, ושבמהלכו העירייה לא דרשה ממנו מעולם לשלם ארנונה כלשהי.


המצב היה אולי שונה לו העירייה היתה דורשת מהעותר לשלם ארנונה בגין שימוש חקלאי ולא מסחרי בנכס, או שהיתה דורשת ארנונה רק על חלק מהשטח, ונמנעת מלדרוש ממנו ארנונה בגין חלק מהמבנים אותם הוא הקים ללא היתר.


במקרה כזה, ניתן היה אולי לייחס את הטעות של העירייה להסתרה של העותר. אולם, כאמור, העירייה לא דרשה מהעותר כל תשלום שהוא בגין הנכס כולו, ובכך יצרה אצלו אינטרס הסתמכות בהנחה כי הוא אכן אינו חייב בארנונה כלל.


העירייה לא הרימה את הנטל שהוטל עליה, ולא הוכיחה כי המקרה דנן הוא אחד המקרים החריגים בהם היה מוצדק להטיל על העותר ארנונה באופן רטרואקטיבי.


בנסיבות, אין מקום לדחות את עתירת העותר רק מטעמי שיהוי.