תיאוריית ההתקשרות המשמשת אחד האדנים המרכזיים לבחינת פתרונות ראויים לילדים שהוריהם מתגרשים

כל תביעה בענייני משמורת של קטינים מצריכה את בית המשפט לקבוע את הפרמטרים הרלבנטיים לקביעת "טובת הקטינים" בנסיבות המקרה שלפניו.

"טובת הילד" הינו עיקרון על המנחה את ביהמ"ש בכל הקשור להחלטות הקשורות בו במישרין או בעקיפין. כך התייחס ביהמ"ש העליון למונח חשוב זה: "...המונח טובת הילד הינו מושג רחב ועמום, אשר עשוי לקבל משמעויות ופירושים שונים בהקשרים שונים, בהתאם למצב העובדתי בכל מקרה ומקרה ובתי המשפט נדרשים לצקת לתוכו תוכן בהתאם למקרה העומד להכרעתם".

ועוד נאמר: "עיקרון העל המנחה בעת קבלת החלטות הנוגעות למשמורתם ולמקום מגוריהם של ילדים, כמו גם בכל מקרה אחר שעניינו יחסי הורים וילדים, הינו טובת הילד, כאשר עיקרון זה מחייב הן את הוריו של הילד [סעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות] והן את בית-המשפט [סעיף 25 לחוק הכשרות."

"עיקרון זה הוא העיקרון העצמאי המנחה הבודד בכל הנוגע למשמורת ילדים וקביעת מקום מגוריהם, כאשר אין לצידו שיקולים עצמאים אחרים."

כיצד תיקבע טובת הקטין?

באשר לשאלה כיצד תיקבע טובת הקטין, נקבע בפסיקה, כי בית המשפט נדרש לחזות את שעתיד להתרחש בעולמו של הקטין על יסוד אירועי העבר: "אם לא די בכך, הרי שההכרעה בדבר טובתו הקונקרטית של הקטין דורשת מבית המשפט לחזות את שעתיד להתרחש בעולמו של ילד, על סמך אירועי העבר. מיומנויות "נבואיות" אלה אינן ממיומנויותיו הטבעיות של בית משפט זה אשר לרוב מתבקש להכריע בסכסוכים הנובעים מאירועי העבר."

על כן, נקבע, כי טובת הקטינים נלמדת בעיקרה מתוך חוות דעתם של מומחים אשר יש להם יכולת לבחון המקרה בעין מקצועית והם אוביקטיביים בהשוואה להוריו של הקטין.

ככלל, לאור חשיבותן הגדולה של חוות דעתם של מומחים במקרים כגון אלה, נוטים בתי המשפט לאמץ את הממצאים שאותם קבעו המומחים בחוות דעתם ואת מסקנותיהם של המומחים הנגזרות מממצאים אלו. ואולם, יתכנו מקרים בהם ביהמ"ש יקבל הכרעה המנוגדת לאמור בחוות הדעת, כאשר קיימות ראיות בעלות משקל מהותי המצדיקות זאת.

כאשר בית המשפט נדרש לקבוע את משמורתם של הילדים אצל מי מההורים הוא מחוייב ליתן דעתו ליכולותיהם של שני ההורים שלפניו לספק את הצרכים של ילדיהם הקטינים. המדובר על היכולת לספק את הצרכים הפיזיים (דיור, תזונה, בריאות, תנאים חומריים וזמינות), צרכים נפשיים (קוגניטיביים ורגשיים) וצרכים חברתיים (חינוכיים, נורמטיביים, ערכיים ומוסריים). בכל מקרה משקלם של הצרכים משתנה לפי הנסיבות הפרטניות של המקרה. בכל סכסוך שכזה ביהמ"ש תר לא רק אחר ההורה בעל היכולות האישיותיות הגבוהות יותר, אלא על ההורה בעל היכולות המותאמות יותר ביחס לקטין נשוא המחלוקת.

הגישה המחקרית הרווחת כיום בתחום פסיכולוגיית הילדים רואה בתיאוריית ההתקשרות כתיאורייה מובילה ומתאימה במיוחד לקביעת הסדרי הורות במקרים של גירושין ופרידה.

בבסיס תיאוריית "ההתקשרות" עומדת התובנה, שלכל ילד ישנה נטייה מולדת ואוניברסאלית להתקשר אל כל מי שזמין לו באופן קבוע ושדואג לצרכיו הבסיסיים. ההתקשרות בין הפעוט להורה המטפל מבוססת על עצם היותו של ההורה זמין עבורו. רק במקרים נדירים לא מתפתחת התקשרות ומצבים קשים אלה נצפים בעיקר בקרב יתומים שמושמים בבתי יתומים ללא דמויות טיפול יציבות וקבועות. כיום ברור לכל שהילד יוצר התקשרות גם לאב וגם לאם באופן בלתי תלוי זה בזה. אם שניהם נוכחים בחייו, הוא מקיים שתי התקשרויות במקביל, ושתיהן חשובות להתפתחותו. במילים פשוטות, הילד זקוק לקשר מתמיד עם שני הוריו, ופגיעה בקשר זה עשויה להֹפכו לילד בסיכון. ככל שהקשר עם אחד מן ההורים משתבש מוקדם יותר בחייו של הילד כך דרגת הסיכון גבוהה יותר.

לא מדובר, בסתם קשר שנוצר בין ילד לבין הדמויות המטפלות בו ואף לא רק בקשר רגשי עמוק, אלא בקשר רגשי המקנה לילד תחושת בטחון המהווה מפתח ליצירת מערכות יחסים בטוחות בהמשך חייו.

המסקנה הברורה מתאוריה זו הינה כי לילד יש צורך בשני הוריו ולכן, מכוח עיקרון העל של טובת הילד, יש לו זכות לקשר עם שניהם. לכן, כשמדובר בהליך גירושין, מחובתה של המערכת המקצועית המסייעת להורים, לאפשר לילד לממש קשר זה, מבלי לתת מעמד מועדף להורה אחד על פני ההורה האחר.

משכך, בעת סכסוך זוגי המביא לפרידת בני הזוג ובמקרה בו קיים צורך משפטי לקבוע משמורת יחידנית אצל מי מההורים, עלול הדבר לקרב מצבי סיכון אצל הילד. אתגרה של ההכרעה השיפוטית בדבר המשמורת היחידנית היא איפוא להבטיח קשר קרוב בין ההורה שאינו משמורן לבין ילדו הקטין.