המשפחה היא גוף כלכלי הצובר נכסים ורכוש במהלך חיי הנישואין. במצבים מסוימים חלק מן הרכוש או כולו נרשם על שם שני בני הזוג, ובמצבים אחרים הרכוש נרשם על שם צד אחד.

 

 

בנושא חלוקת הרכוש, יש להבחין בין בני זוג שנישאו לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, לבין בני זוג שנישאו לאחר מועד תחולת החוק (1.1.74).

 

 

זוגות שנישאו לפני 1974:

 

 

על בני זוג שנישאו לפני מועד תחולתו של חוק יחסי ממון חלה הלכת השיתוף הקובעת שרכוש אשר נרכש במהלך חיי הנישואין, בלא חשיבות לרישום, שייך לשני בני הזוג ובחלקים שווים, וזאת עקב המאמץ המשותף של בני הזוג, כל אחד בתחומו.

 

 

כיום, רווחת מגמה להחיל את הלכת השיתוף גם על "נכסים חיצוניים" כגון עסקים. באשר לנכסים מלפני הנישואין ו/או נכסים אשר נתקבלו במתנה או בירושה, יש להוכיח כוונה ספציפית לשיתוף על מנת שאלו ייחשבו כרכוש משותף בר חלוקה.

 

 

הלכת השיתוף חלה גם על "ידועים בציבור" – זוגות החיים תחת קורת גג אחת ללא נישואין. התנאים לתחולתה של הילכת השיתוף על ידועים בציבור הינם קיום אורח חיים תקין ומאמץ משותף, בין אם על ידי עבודה מחוץ לבית ובין אם על ידי עבודה במשק הבית. אולם, וחשוב לציין כי כל מקרה יבחן לגופו ולפי נסיבותיו.

 

 

זוגות שנישאו לאחר 1974:

 

על בני זוג שנישאו אחרי 1.1.1974 ואשר חוק יחסי ממון חל עליהם, חל משטר של איזון משאבים.

 

הזכות לאיזון המשאבים מתקיימת רק בפקיעת הנישואין עקב גירוין או עקב מותו של בן הזוג, רק אז יהיה זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג אשר נצבר במהלך חיי הנישואין.

 

 

גם כאן הוחל העיקרון לפיו כל מה שנרכש במהלך חיי הנישואין הינו משותף, אולם ניתן יהיה לתבוע את איזון המשאבים רק במועד פקיעת הנישואין.

 

 

כאשר מדובר ברכוש אשר התקבל על ידי מי מבני הזוג במתנה או בירושה או גמלה המשתלמת כתוצאה מנזקי גוף (להלן: הנכס) – עקרון השיתוף אינו חלו, והנכס שייך למי שהם רשומים על שמו. אולם, אם בן הזוג התובע יוכיח כוונת שיתוף ספציפית יכול ויזכה לאזן גם נכסים אלו.

 

באופן עקרוני, בית המשפט, יבחן את מערכת היחסים הכלכלית שחלה בין בני הזוג ללא התחשבות ברישום הפורמאלי. לעומת זאת, בין הדין הרבני נוטה לפסוק כי נכס הרשום על שם אחד הצדדים שייך לו בלבד.

 

 

דירת מגורים – מגמת הפסיקה בנוגע לדירת מגורים הינה כי הדין מוחל ביתר קלות גם כאשר דירת המגורם נרכשה בטרם הנישואין. זאת במיוחד כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שעם חלוף השנים, מיטשטשת החלקיות שבהשקעה וקיום משק בית משותף מדגיש את עצם השיתוף.

 

 

זכויות סוציאליות ומוניטין אישי - עמדת הפסיקה בעניין זה היא כי אם אדם נשוי לבן זוג אשר צבר במסגרת עבודתו זכויות שונות או מוניטין עסקי במסגרת עסק עצמאי שהקים וניהל – השווי של נכסים אלו צריך להיות מחולק בין שני בני הזוג, ללא הבחנה בין מי שצבר אותם בפועל ו/או הרשומות על שמו בלבד, לבין מי שתרם את תרומתו בדרך אחרת למשפחה.

 

 

מהו מוניטין – יש לאבחן בין מוניטין אישי לבין מוניטין עסקי. מוניטין אישי הינו כושרו של אדם להשתכר, ואילו המוניטין העסקי הוגדר בפסיקה כמשקף את הציפייה לתזרים לקוחות אשר יבואו לעסק מסויים.

 

 

בתקופה האחרונה מסתמנת בפסיקה מגמה והכרה ברורה בצורך להבטיח השגת פיתרון הוגן וראוי למצב הבלתי מאוזן שבו לרוב קיים פער משמעותי בקריירה המקצועית שבנה כל אחד מבני הזוג, בדרך של יצירת שוויון מהותי וחלוקה לא שווה (בד"כ של האישה אשר נתפסה כ"צד החלש" שיש להגן עליו) של הרכוש המשותף.

 

 

תשלומי האיזון תעשה ממקרה למקרה, וניתן להניח כי תתגבשנה במהלך הזמן אמות מידה שתסייענה בהערכת התשלום, כך שלא נקבעו כל אמות מידה מנחות.

 

 

קריטריונים לחישוב מוניטין – בפסיקה הותוו הפרמטרים שבהם אמור בית המשפט להתחשב: מספר שנות הנישואים, גילם של בני הזוג, תרומתם היחסית לצבירת הרכוש, מספר שנות העבודה שנותרו, כישורים אישיים, המוניטין שעימו בא כל צד לפני הנישואים, כישרון טבעי, באיזה שלב נמצאת הקריירה, נתוני הכנסות וצבירת רכוש, ופרמטרים נוספים.


 


עודכן ב: 25/07/2013