פסק דין תקדימי: שינוי נסיבות מהותי להפחתת מזונות

תמ"ש 4542-03-16 דן בזוג שהתחתן בשנת 2004 התגרש בשנת 2013 בקביעה למשמורת עיקרית לאם ותשלום מזונות של 6,500 שקלים עבור שתי קטינות כולל מדור וההוצאות חינוך גבוהות. זמן קצר לאחר מכן, האם הגישה תביעה למעבר מהשרון לת"א. הזוג הגיע להסכמות שניתנו להם תוקף שלפיהן הסדרי המשמורת הורחבו וכנגד האב הסכים למעבר.

על אף סעיף בהסכם שלפיו, המעבר של האם לתל אביב והרחבת זמני השהות של האב עם הילדים לא יהוו מבחינת האב עילה לעתירה למשמורת משותפת או הרחבת המזונות, עתר האב למשמורת משותפת והפחתת המזונות.

האב חזר והדגיש כי הוא לא עותר לשינוי בזמני השהות אלא להורות שוויונית על כל המשתמע מכך, הרבה מעבר לחלוקת הזמנים: החלטות משותפות, התייעצות, קביעה שוויונית לעניין חינוך הקטינות והתנהלות ההורית כולה.

לעניין המזונות טען האב לשינוי נסיבות שחל אצלו במספר פרמטרים. האם התנגדה בטענה שלא חל שינוי כזה כדרישת הפסיקה, הפנתה לסעיף שקבעו כי לא תהא דרישה כזו מצד האב, ובעיקר טענה האם כי השינוי בדין החל (בע"מ 919/15) אינו מהווה לכשעצמו שינוי נסיבות שיש להפחית המזונות בעטיו.

כב' השופט עובד אליאס פיצל הדיון בתובענות:

לעניין המשמורת המשותפת קבע כי אינו מקבל את טענות האב, בעתירת האב לשינוי בהגדרת המשמורת ולא בזמני המשמורת. למרות תסקיר בתיק לפיו קבעה העו"ס כי רצוי ונכון להעביר לילדים ולהורים מסר של שוויון מלא וזה יכול לעבור רק בהיקבע משמורת משותפת, העו"ס קובעת כי שינוי הגדרת המשמורת ייצור איזון חשוב בין ההורים, מבחינת מעמדם זה כלפי זה ובכך תיפסק תחושת הקיפוח של האב. לטענת העו"ס, במערכת שבה שני ההורים מסורים, אין סיבה להגדיר שהורה אחד מועדף על פני האחר.

ביהמ"ש כאמור סבר אחרת ובאופן די חריג לא קיבל ההמלצות וקבע בנושא זה כי: "אינני סבור כי שינוי המשמורת למשמורת משותפת יביא מזור ליחסים העכורים שבין הצדדים, ואולי אף ההיפך... אף איני סבור כי תחושת הקיפוח של האב צריכה להביא לשינוי במשמורת. האב עתר לשינוי הגדרת המשמורת... אך לא הסביר מדוע יש לא לכבד את שני ההסכמים הקודמים...לא מצאתי כל נימוק לסטות מהסכמים אילו ולא מצאתי כל נימוק בנסיבות התיק לסטות מהכלל שלפיו הסכמים יש לכבד".

השופט לא מתעלם מהתסקיר, להיפך, לטעמו משלא יכלה העו"ס לקבוע בוודאות כי שינוי במשמורת ירגיע הקונפליקט, ובעיקר כדי לא לייצר תמריץ שלילי של מי מהצדדים למניעת הפחתת הקונפליקט, עת ברצונו להביא לשינוי המשמרת, יש באילו כדי לדחות המלצות התסקיר ולדחות התביעה בנושא זה.

השופט גם לא מתעלם מהגישה הרווחת כיום לעניין משמורת משותפת, בעיקר כשחזקת הגיל הרך לא חלה וטען שאם היו הצדדים בנסיבות הנוכחיות מגיעים אליו לראשונה לדיון ולא בסבב שלישי, דומה שהיה פוסק להם משמורת משותפת, אך מאחר ולא זה מצב הדברים "אין נמצאים אנו בשולחן חלק כי אם בשולחן עליו מונחים שני הסכמים שקיבלו תוקף של פסקי דין, בשני מועדים שונים, ובשניהם הסכימו ההורים כי המשמורת תהא בידי האם, תוך שאף ניכר כי בהסכם השני עלה נושא המשמורת המשותפת על המדוכה והוסכם כי האב מוותר עליו. אני סבור כי יש לשדר מסר חשוב של כיבוד הסכמים, במיוחד שעל הפרק שינויים בהגדרות בלבד..."

עוד מציין השופט הערה חשובה כי בעיניו אין קשר בין הגדרת המשמורת לאפוטרופסות. בכל מקרה ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים והמשותפים של ילדיהם, אלא אם צוין אחרת, ובנושאי חינוך בריאות ונושאים עקרוניים, שניהם צריכים להיות מעורבים בקבלת ההחלטות ללא קשר לחלוקת זמני השהייה ביניהם.

לעניין התביעה לשינוי מזונות, פה קבע כב' השופט עובד אליאס קביעה חדשנית, אמיצה, ושונה ממה שראינו עד כה כאשר בתי המשפט למשפחה אימצו והחילו את ההלכה של ע"מ 919/15:

הכלל שלפיו נהגו עד כה בעניין שינוי המזונות היה כי סכום מזונות אינו מהווה מעשה בי דין וניתן באם קיים שינוי נסיבות מהותי ובלתי צפוי לשוב ולעתור בנושא גובה המזונות (ע"א 363/82 פייגה נ' פייגה).

ביהמ"ש עבר על כל טענה וטענה של האב לעניין שינוי נסיבות ודחה את כולן (כולל הטענה שרבים נאחזים בה בדבר הולדת ילד נוסף, גם פה חידד כי כבר נקבע בע"א 381/86 אבין נ' אבין ובע"א 259/75 שטראוס נ' שטראוס כי טענה זו אינה מהווה שינוי נסיבות מהותי) למעט שתי טענות אותן קיבל:

האחת, כי הצדדים לא מוציאים בפועל עבור הקטינות את שיעור הוצאות החינוך כפי שצפו אלא פחות באופן משמעותי מאחר ובעבר כשהתגוררו הצדדים בשרון ציפו לשלוח הקטינות לבית ספר פרטי, לאור המעבר תכנית זו לא יצאה לפועל ומכאן השינוי המשמעותי. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות אילו ראוי להידרש להוצאות אילו בשנית. והשנייה, שינוי הדין שחל בע"מ 919/15, ובעיקר המחלוקת בפרשנות הלכה זו לעניין תחולתה על תיקים שהדיון בהם הסתיים לפני פסיקת העליון.

משלא קיימת פסיקה של העליון ואין אפילו פסיקה מנחה בנושא זה של בתי משפט מחוזיים בשאלה זו, שופטים בערכאות הדיוניות נחלקים בדעותיהם והביעו דיעות שונות בנושא:

יש שטענו באופן נחרץ כי קביעה זו לא חלה על תיקים שהסתיימו לפניה (תמ"ש 29329-07-16).

יש שטענו שניתן להחילה רק אם יש לצידה גם שינוי נסיבות נוסף, ולו הקל ביותר.

יש שטענו כי יש להבחין בין תיק שהסתיים בהסכם ואז אין להחיל הדין החדש, לעומת תיק שהסתיים בפס"ד עליו ניתן להחיל הדין החדש. 

ביהמ"ש במקרה זה קבע באופן חד משמעי ומרעיש כי הלכת ע"מ 919/15 היא בפני עצמה שינוי נסיבות המצדיק הפחתת מזונות גם אם מופיע כשינוי נסיבות יחיד!

עוד מוסיף השופט ומציין כי לא נעלמה מעיניו הטענה בדבר הצורך בכיבוד הסכמים וסופיות הדיון ופגיעה מסוימת באינטרס ההסתמכות של האם. ברם, לטענתו, במכלול האינטרסים הוא מעדיף את עקרון השוויון שנפסק בהלכת 919/15 ובקביעתו הנוכחית כי בדין זה יש שינוי נסיבות בפני עצמו לצורך בחינה מחדש גם מקרים שהסתיימו לפני הלכת העליון, על פני עקרון ההסתמכות. בעיקר שמדובר בחיוב מתמשך ולא בחיוב חד פעמי.

אין ספק כי פס"ד זה רק מגביר את הצורך והצפייה לפסיקה מנחה בנושא. הלכת העליון הותירה סימני שאלה לא מעטים לעניין יישומה במקרים מסוימים. בשלב זה לא נותר אלא להשתמש בפסקי הדין של הערכאות הדיוניות בבואנו לבחון השאלות הרבות שקיימות בנושאים ההורות והמזונות ולהמשיך ולייחל לפסיקה ברורה ואחידה יותר.

עם זאת, ככל שמתרבים פסקי הדין אחרי ע"מ 919/15, אין ספק כי יש להתוות מדיניות שוויונית יותר בין הצדדים בבואנו לייצגם ולבנות האסטרטגיה המדויקת והנכונה ביותר עבורם, ואל לנו לשכוח כי כל מקרה לגופו ולכל משפחה יש לתפור חליפה מותאמת ביותר עבורה, בנסיבות הקיימות ובזמן הנוכחי.