שתי פסילות רישיון נהיגה בבתי משפט שונים

פסילת רישיון נהיגה

מאמר זה יעסוק בהחלטה טרייה ביותר של בית המשפט העליון העוסקת בשאלה הבאה: 

 

האם כשאדם נדון ל- 2 פסילות של רשיון הנהיגה , יצא הוא ידי חובה בכך שהפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט לתעבורה במסגרת פסילת רישיון הנהיגה הראשונה ואז באופן אוטומטי תחל פסילת רישיון הנהיגה השנייה מתום הפסילה הראשונה או שמא עליו להפקיד בכל מקרה, במסגרת פסילת רישיון הנהיגה השנייה, תצהיר בבית המשפט לתעבורה בדבר הפקדת רישיון הנהיגה בבית המשפט במסגרת פסילת רישיון הנהיגה הראשונה?

 

בית המשפט העליון  (בדעת רוב של כב' השופטת חיות, דעת המיעוט היתה של כב' השופט רובינשטיין) ענה על שאלה זו באופן המחייב הפקדת תצהיר במזכירות בית המשפט לתעבורה במסגרת הפסילה השנייה כדי שמניין ימי הפסילה יתחיל להמנות ואין להסתפק בעצם הפקדת רישיון הנהיגה במסגרת הפסילה הראשונה.

 

נקודה חשובה למחשבה : בית המשפט התייחס ל-2 פסילות של רישיון נהיגה בבתי משפט שונים, נשאלת השאלה מה קורה כשמדובר בשתי פסילות רישיון נהיגה באותו בית משפט?   על נקודה זו אשיב, כי כסניגורית אטען שהחלטה זו אינה חלה במקרה בו מדובר ב-2 פסילות של רישיון נהיגה שהוטלו באותו בית משפט.

 

בעתיד הקרוב יתקיים דיון בתיק בו אני מייצגת אדם שנדון לשתי פסילות רישיון הנהיגה באותו בית משפט לתעבורה ובכוונתי לאבחן בין המקרה שנדון בבית המשפט העליון כאמור לעיל לבין המקרה בו אני מייצגת וזאת בהתאם לנימוקי בית המשפט הלעיון בהחלטה שלעיל.

אעדכן תוצאת הדיון.

 

לנוחיותכם , מצ"ב החלטת בית המשפט העליון מיום 8.2.11:

בבית המשפט העליון
 

 

רע"פ  8317/10
 

 

בפני:   
 כבוד השופט א' רובינשטיין
 
 
 כבוד השופטת א' חיות
 
 
 כבוד השופט ע' פוגלמן
 

 

המבקש:
 מאיר כהן
 

                                         

 
 נ  ג  ד
 

                                                                                                   

המשיבה:
 מדינת ישראל
 

                                         

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיאה מודריק) מיום 5.9.10 בתיק ע"ח 13543-08-10
 

                                         

תאריך הישיבה:
 י"ט בשבט תשע"א     
 (24.01.11)
 

 

בשם המבקש:
 עו"ד אילון אורון; עו"ד תומר מורדוך
 
בשם המשיבה:
 עו"ד ירין שגב
 

 רשות ערעור פלילי,

 להחלטה במחוזי (19-08-2010): עח 13543-08-10 מאיר כהן – לא הוזמן נ' מדינת ישראל שופטים: יהודית אמסטרדם, עו"ד: מאיר כהן – לא הוזמן, אילון אורון, מדינת ישראל, איתי נעמן

להחלטה במחוזי (01-09-2010): עח 13543-08-10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל שופטים: הד"ר עודד מודריק, עו"ד: מדינת ישראל, אייל כהן

להחלטה במחוזי (05-09-2010): עח 13543-08-10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל שופטים: ד#ר עודד מודריק

להחלטה בעליון (04-11-2010): בשפ 7824/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל שופטים: י' דנציגר, עו"ד: י' שגב, א' אורון

להחלטה בעליון (21-11-2010): רעפ 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל שופטים: א' רובינשטיין, עו"ד: אסף אורון

 מיני-רציו:

* בר"ע שעניינה בסוגיית מניין תקופת הפסילה במקרים בהם מוטלים יותר מעונש פסילה אחד. האם חלה על אדם – שהפקיד את רישיונו במסגרת הליך משפטי אחד, ובעודו מופקד, נגזרת עליו פסילה נוספת בבימ"ש אחר – חובה להצהיר על ההפקדה בהליך הראשון בפני ביהמ"ש שגזר עליו את הפסילה הנוספת, בכדי שתקופת הפסילה השנייה תמנה מתום תקופת הפסילה הראשונה? ביהמ"ש העליון, ברוב דעות, ענה על שאלה זו בחיוב ופסק כי אין די בהפקדה הראשונה בלבד.

* תעבורה – ענישה – פסילת רישיון

* פרשנות – דין – תקנות התעבורה

.

בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א, בה נדחה ערעור המבקש על החלטת ביהמ"ש לתעבורה. עניינו של ההליך בסוגיית מניין תקופת הפסילה במקרים בהם מוטלים יותר מעונש פסילה אחד וביתר פירוט, האם אדם שהפקיד את רישיונו במסגרת הליך משפטי אחד, מחויב להגיש תצהיר בכל הליך והליך אחר ובו יצהיר על ההפקדה או שמא די בהפקדה הראשונה.

 

רקע: ביום 5.2.09 גזר ביהמ"ש לתעבורה בירושלים על המבקש עונש של פסילת רישיון למשך חודשיים. ביום 2.11.09 הפקיד המבקש את רישיונו ולפיכך (לפי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה) תקופת הפסילה צריכה הייתה להימשך עד ליום 2.1.10 (להלן תקופת הפסילה הראשונה). ביום 17.11.09 נגזר על המבקש עונש פסילה נוסף בביהמ"ש לתעבורה בתל אביב.

 

ביום 8.4.10 העמיד ביהמ"ש המחוזי את עונש הפסילה על שנה (להלן תקופת הפסילה השנייה), ובאותו יום הפקיד המבקש במזכירות ביהמ"ש מסמך המעיד על כך שרישיונו מופקד בביהמ"ש לתעבורה בירושלים. המחלוקת: האם כטענת המבקש, את תקופת הפסילה השנייה יש להתחיל למנות מיום 2.1.10 (תום תקופת הפסילה הראשונה, מבלי שנדרשת כל פעולה מצד המבקש); או שמא כטענת המשיבה, שהתקבלה בערכאות קמא, יש למנותה מיום 8.4.10 (מועד הפקדת המסמך במזכירות ביהמ"ש).

 

ביהמ"ש העליון, קיבל את בקשת רשות הערעור ודן בה כערעור, אולם לגופו של עניין, הערעור נדחה ברוב דעות (מפי השופטת חיות, בהסכמת השופט ע' פוגלמן, כנגד דעתו החלוקת של השופט רובינשטיין), מהטעמים הבאים:

 

השופט א' רובינשטיין, בדעת מיעוט, סבור כי יש לקבל את הערעור. שכן לשיטתו, במקרה דנן יש למנות את תקופת הפסילה השנייה שהושתה על המבקש מן היום שבו נסתיימה תקופת הפסילה הראשונה (2.1.2010). לגישתו מתבקשת מסקנה זו מהוראת סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה (להלן: פקודת התעבורה) הקובעת:"הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמת ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת".

 

עוד סבור הוא, כי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה הקובע כי בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במניין "התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה", אינו מתייחס לתקופת הפסילה השנייה; לשיטתו, סעיף 42(ב) מלמדנו, כי אם התקופה השנייה הוטלה בטרם נסתיימה הראשונה (אשר אופן חישובה הוא המוסדר בסעיף 42(ג)(1)), יחושבו התקופות במצטבר – ותקופת הפסילה אשר תקפה באותה העת תוארך. כל שעל מזכירות ביהמ"ש לעשות במקרים מסוג זה הוא להעביר לרשות הרישוי הוראה בדבר הארכת תקופת הפסילה הראשונה.

 

עוד לשיטתו (כפי שהביע בעבר), אין לקבל את ההסתמכות על תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה כבסיס לחיוב המבקש להפקיד תצהיר בביהמ"ש בו הושתה עליו תקופת הפסילה המאוחרת. שכן תקנה 557(ב) עוסקת במי שרישיונו "אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון" – ומורה כי עליו להפקיד תצהיר חלף הרישיון. התקנה אינה מתייחסת למי שרישיונו כבר מופקד. ניסוח תקנות התעבורה אינו משביע רצון והוא מותיר, "חללים של אי ודאות אשר אינם ראויים למשפט הפלילי".

 

הודגש כי אין בכך להגיד שאין זה ראוי לחייב נהג שהושתה עליו תקופת פסילה שנייה להגיש תצהיר. אולם, בהעדר הוראה חוקית מפורשת המחייבת זאת, ובהינתן הוראתו הברורה של סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה ("ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת"), ומשבפלילים עסקינן – מרחב שיקול הדעת השיפוטי מצומצם יותר.

 

השופטת א' חיות (בדעת רוב), סבורה אחרת. לטעמה, הוראת סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה – המתייחסת למקרים בהם מוטלת על נאשם פסילה טרם סיומה של תקופת פסילה קודמת שהוטלה עליו – נועדה להדגיש ולהבהיר כי במקרים אלה לא יחל מניינה של תקופת הפסילה מיום גזר הדין (כאמור בסעיף 42(א) לפקודת התעבורה), וכי תקופות הפסילה יחולו במצטבר ולא בחופף. אשר לאופן שבו יש לחשב את תקופות הפסילה מוסיפה ומורה הוראת 42(ג) לפקודת התעבורה כי לצורך חישוב זה לא יבואו במניין: "(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה; (2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור". לגישת השופטת נאור, בניגוד לעמדת השופט רובינשטיין, האמור בהוראת סעיף 42(ג)(1) , אינו מוגבל לתקופת הפסילה הראשונה.

 

נוכח עמדה זו, באשר לפירושן של ההוראות שבסעיפים 42(ב) ו-42(ג)(1) לפקודת התעבורה, יש צורך לבחון את תקנות התעבורה ולקבוע האם הן כוללות הוראה רלוונטית באשר למסירת הרישיון לרשות במצב דברים כגון זה שנוצר בענייננו, דהיינו במצב דברים שבו בימ"ש אחד גוזר על נאשם פסילה ורישיונו מופקד שם ובעודו מופקד כך נגזרת עליו פסילה נוספת בבימ"ש אחר.

 

שאלה זו כבר הוכרעה במידה רבה על ידי בימ"ש זה ברע"פ 4446/04 בעניין ביטון. שם נפסק כי נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה". דברים אלה יפים הם לענייננו.

 

נוכח פסיקתו של בימ"ש זה בעניין ביטון, נראה כי היה על המבקש לדעת שהחובה לשוב ולהפקיד בביהמ"ש האחר את הרישיון שפג תוקפו, או למצער, לידע את ביהמ"ש האחר בדרך של תחליף הפקדה על ההפקדה הראשונה, היא חובה החלה עליו ולא על המערך האדמיניסטרטיבי של בתי המשפט. הטעמים שבמדיניות שיפוטית המצדיקים מסקנה זו והתכלית החינוכית-פסיכולוגית המונחת ביסודה, פורטו על ידי השופט א' א' לוי בעניין ביטון ולטעמיו אלה הצטרפה השופטת נאור כבר שם. לא למותר להוסיף כי הצורך לחסום מניפולציות אפשריות מצד נידונים העלולים לנצל לרעה מצבים של חוסר תיאום בין המזכירויות השונות או פערי זמן בעדכון תקופות הפסילה המצטברות, תומך אף הוא באותה מסקנה עצמה.

 

לפיכך, ובהמשך למה שכבר נפסק בעניין ביטון, ניתן וראוי לפרש את הוראת התקנות 556 ו-557(א) לתקנות התעבורה באופן שהחובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רישיונו בביהמ"ש שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרישיון קודם לכן בבימ"ש אחר ובהליך אחר והיא ממשיכה ללוות אותו ולחול עליו גם בכל הנוגע לפסילה הנוספת. ככל שאין באפשרותו לקבל לידיו בתום תקופת הפסילה הראשונה את הרישיון שהפקיד כאמור (והנוהל בעניין זה לא הוברר כל צורכו), עליו לבצע תחליף הפקדה (כפי שאכן ביצע המבקש במקרה דנן ביום 8.4.2010) ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל מאותו מועד ואילך.

 

פסק-דין

 
 

 השופט א' רובינשטיין:

 א.       בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיאה מודריק) מיום 5.9.10 בתיק ע"ח 13543-08-10, בה נדחה ערעור המבקש על החלטת בית המשפט לתעבורה (סגן הנשיאה ויטלסון) מיום 17.5.10 בתיק ת"ד 12544/06. עניינו של ההליך, בשאלה שבית משפט מחוזי בחיפה (בתיק אחר) היטיב להגדירה:

 

"הערעור שבפניי עוסק בסוגיית מניין תקופת הפסילה במקרים בהם מוטלים יותר מעונש פסילה אחד. וביתר פירוט, האם אדם שהפקיד את רישיונו במסגרת הליך משפטי אחד, מחויב להגיש תצהיר בכל הליך והליך אחר ובו יצהיר על ההפקדה או שמא די בהפקדה הראשונה?" (ע"פ (חיפה) 3211/08 אלנקוה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) – השופט סעב; להלן עניין אלנקוה) [פורסם בנבו] .

 רקע

 ב.       הרקע העובדתי שביסוד ההליך נפרס בהרחבה בשתי החלטות קודמות (ראו החלטת השופט דנציגר בתיק בש"פ 7824/10 כהן נגד מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו]  וכן החלטתי בתיק זה מיום 21.11.10; להלן ההחלטה הקודמת), ונתייחס אך לעובדות הנדרשות לצורך הכרעה. ביום 5.2.09 גזר בית המשפט לתעבורה בירושלים על המבקש עונש של פסילת רישיון למשך חודשיים. ביום 2.11.09 הפקיד המבקש את רישיונו ולפיכך (לפי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה) תקופת הפסילה צריכה היתה להימשך עד ליום 2.1.10 (להלן תקופת הפסילה הראשונה). ביום 17.11.09 נגזר על המבקש עונש פסילה נוסף בבית המשפט לתעבורה בתל אביב. ביום 8.4.10 העמיד בית המשפט המחוזי את עונש הפסילה על שנה (להלן תקופת הפסילה השניה), ובאותו יום הפקיד המבקש במזכירות בית המשפט מסמך המעיד על כך שרישיונו מופקד בבית המשפט לתעבורה בירושלים. המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה, האם את תקופת הפסילה השניה יש להתחיל למנות מיום 2.1.10 (תום תקופת הפסילה הראשונה); או שמא מיום 8.4.10 (מועד הפקדת המסמך במזכירות בית המשפט). קרי, הפער הוא שלושה חודשי פסילה ושבוע.

 

עמדות הצדדים

 ג.       לשיטת המשיבה, אשר התקבלה בהחלטות בית המשפט לתעבורה (מיום 10.5.10) ובית המשפט המחוזי (מיום 5.9.10)  – "בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין… (1) התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון" (כלשון סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה) ולפיכך התקופה תימנה ממועד הפקדתו של הרישיון בבית המשפט בו נגזרה תקופת הפסילה המאוחרת, או ממועד הפקדתם של תצהיר ואישור בדבר היות הרישיון מופקד בבית המשפט הראשון (לפי תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961). עמדה זו התבססה על פסק דינו של בית משפט זה בעניין ביטון (רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ), בו נקבע כי אדם אשר הפקיד פעם אחת תצהיר לפי תקנה 557 חייב לשוב ולהפקיד תצהירים נוספים:

 "הקדמתי והזכרתי את המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרישיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעניינו של מי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה" (פסקה 8 לחוות דעתו של השופט לוי).

 ד.       בית המשפט המחוזי בנידון דידן נדרש לשלוש תכליות של חובת הפקדת התצהיר לפי תקנה 557: "למנוע מצב של שימוש ברישיון לאחר שנפסל… 'מנהלתית'; היינו לאפשר למערכת המנהלית של בית המשפט לדווח לרשות הרישוי על הפסילה ומועד תחילת מניינה… תכלית שלישית היא… 'פסיכולוגית-חינוכית'" (עמוד 7). עוד הוסיף בית המשפט:

 

"הגורס כי תקנה 557(ב) אינה חלה בנסיבות של היעדר הרישיון משום שהוא הופקד בבית משפט על בסיס גזר דין קודם, מתעלם הלכה למעשה משלוש התכליות הללו כאחת" (עמוד 7).

 כן נדרש בית המשפט לחוסר תום הלב של המבקש (אלא שקביעותיו מסתמכות על הנחה, אשר ככל הנראה התבררה כשגויה בעקבות ההחלטה הקודמת, לפיה המבקש קיבל חזרה את רישיון הנהיגה מבית המשפט בירושלים בטרם שב והפקידו בבית המשפט בתל אביב).

 ה.       מנגד, לשיטת המבקש, יש למנות את תקופת הפסילה השניה מהמועד בו נסתיימה התקופה הראשונה – מבלי שנדרשת כל פעולה מצדו (וכנטען, זו היא מסקנת בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין אלנקוה). נאמר, כי "אין היגיון, וממילא אין חובה בדין, לבצע הפקדה כפולה. הרישיון הוא בידי הרשות, אשר אמורה לדעת 'מי נגד מי' ולהורות על העברת רשיון הנהיגה לבית המשפט הנוסף בו הוטלה על הנהג פסילה נוספת" (סעיף 19 לבקשה).

 ו.       עוד נטען, כי תקנה 557(ב) מתייחסת למי שרשיונו "אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון" ולפיכך לא חלה על מי שרשיונו מופקד בבית משפט. כן הוזכר, כי גם עניין ביטון (רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ) אליו נדרשו בתי המשפט המחוזיים הן בענייננו והן בעניין אלנקוה, עסק במי שרשיונו אבד, ובמספר התצהירים שעליו להגיש – ולא במי שרשיונו מופקד. לשיטת המבקש, מדובר בפסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים, אשר נחלקו באופן בו ראוי ליישם את פסק דינו של בית משפט זה בעניין ביטון, ולפיכך בעניין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

 דיון והכרעה

 ז.       לאחר העיון בשנית, ואף שכבר החלטתי פעם אחת בעבר לדחות את הבקשה (בשל הנחה כי הרישיון הוחזר, אם כי נדרשתי לבעייתיות המשפטית), אציע לחברי לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור לגופו. בעיני דומה, כי התמונה יכולה וצריכה להיות בהירה יותר משבפלילים עסקינן. סעיף 42 לפקודת התעבורה מורה:

 " 42. פסילה וחישוב תקופתה

 (א)        פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

(ב)        הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמת ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת.

(ג)         בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין -

(1)        התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;

(2)        תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור".

 

לפי סעיף42(ב) תקופת הפסילה השניה תהיה מצטברת לתקופה הקודמת שהושתה על המבקש ותחל "בתום הפסילה הקודמת" (לענייננו, החל מיום 2.1.10). אכן, סעיף 42(ג)(1) קובע: "בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין – התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך", ומסיבה זו תקופת הפסילה הראשונה לא נמנית מיום גזר הדין (5.2.09) אלא מיום הפקדת הרישיון (2.11.10). ואולם, סבורני כי סעיף זה – לפי לשונו – אינו מתייחס לתקופת הפסילה השניה (וכאן דעתי שונה מעמדת המשיבה בסעיף 10 לתגובתה מיום 6.1.11). סעיף 42(ב) מלמדנו, כי אם התקופה השניה הוטלה בטרם נסתיימה הראשונה (אשר אופן חישובה הוא המוסדר בסעיף 42(ג)(1)), יחושבו התקופות במצטבר – ותקופת הפסילה אשר תקפה באותה העת תוארך. כל שעל מזכירות בית המשפט לעשות במקרים מסוג זה הוא להעביר לרשות הרישוי הוראה בדבר הארכת תקופת הפסילה הראשונה (לא למותר להזכיר, כי גם אילו היה המבקש מפקיד תצהיר ביום בו הושתה עליו תקופת הפסילה השניה בבית המשפט לתעבורה לא היה מניין התקופה מתחיל באותו היום, ורשות הרישוי צריכה היתה לחשב את מניינה במצטבר על תקופת הפסילה הראשונה).

 ח.      יתר על כן, חוששני כי אינני יכול לקבל את ההסתמכות על תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה כבסיס לחיוב המבקש להפקיד תצהיר בבית המשפט בו הושתה עליו תקופת הפסילה המאוחרת. תקנה 557 מורה:

 "557. רשיון שפקע תוקפו או שאבד

 (א)        הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה.

(ב)        הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה.

(ג)         מצא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין משטרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה".

 תקנה זו עוסקת בשאלה, כיצד צריך לנהוג נאשם שרשיונו נפסל אשר מסיבות שונות אינו יכול להפקידו במזכירות בית המשפט כמצוות סעיף 42(ג)(1). תקנה 557(א) עוסקת במי שבידו רשיון נהיגה שאינו בר תוקף באותה השעה – ומלמדת שדינו כדין כל רישיון וקיימת חובה להפקידו. תקנה 557(ב) עוסקת במי שרשיונו "אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון" – ומורה כי עליו להפקיד תצהיר חלף הרישיון.

 ט.      התקנה אינה מתייחסת למי שרשיונו כבר מופקד. תיאורטית, יתכן שניתן היה לפרש את התקנה: "אבד – לרבות מופקד בבית משפט". את דעתי לגבי פרשנות מסוג זה – בודאי כשבמשפט פלילי עסקינן (ראו הוראת 34כ"א לחוק העונשין, תשל"ז – 1977) – הבעתי כבר בהחלטה הקודמת. ואולם, אינני נדרש להכריע בשאלה זו, כיון שעמדת המדינה עצמה (בתיק אחר שעניינו פרשנות תקנה 557) היתה:

"עמדת המשיבה היא כי אף שבחינה תכליתית של תקנה 557 לתקנות התעבורה מאפשרת לראות במי שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה כמי שהחזיק ברישיון כאמור אך רישיונו אבד, הרי שאין בכוחה של פרשנות תכליתית זו, בנסיבות העניין, כדי להתגבר על לשונה המפורשת של התקנה החלה על 'בעל רישיון נהיגה'" (סעיף 38 לתגובת המדינה בתיק רע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ).

 כשם שבעניין פלוני סברה המשיבה, כי לא ניתן להשתמש בתקנה 557 כבסיס לחיובו של מי שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה להפקיד תצהיר (אף שלשיטתה פרשנות תכלתית תומכת בעמדה זו; ואף שעמדתה התקבלה בבית המשפט המחוזי) – חוששני כי כך גם לא ניתן להשתמש בתקנה כבסיס לחייב מי שרשיונו מופקד אותה העת בבית משפט אחר להגיש תצהיר. יתר על כן, אף אם היה מקום לפרשנות תכליתית – והיו בתי משפט שנקטו בדרך זו (מעבר להחלטה נשוא הליך זה ראו לדוגמה עפ"ת (חיפה) 10045-05-09 קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)) – עמדת המדינה צריכה להיות אחידה, בחינת פשיטא.

 י.       אכן, יתכן שמבחינה מהותית או מנהלתית ראוי היה לחייב אדם שהושתה עליו תקופת פסילה נוספת להטריח עצמו ולהגיש תצהיר. בודאי יהא הדבר נוח יותר למזכירויות בתי המשפט, ולמערכת המנהלית. יתכן שיש לכך גם תכלית פסיכולוגית-חינוכית (ראו דברי השופטת פרוקצ'יה בתיק בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 467, 472; וכן דברי השופט לוי בעניין ביטון פסקה 8 ובתיק רע"פ 6696/07 קנטר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ). ואולם, בנידון דידן ראוי כי תכליות אלה (ובפרט התכלית הפסיכולוגית-חינוכית הקרובה במהותה לענישה) יושגו – ככל שהמחוקק חפץ להשיגן – בחקיקה מתאימה. קשה להלום פרשנות תכליתית שלפיה "אבד – לרבות מופקד בידי הרשות". כל זאת מבלי להידרש לציפיה  שרשויות המדינה יהיו מתואמות ביניהן בדרך טכנית בטכנולוגיה הזמינה (לפער בין רצוי למצוי בעניין זה התייחסתי בהחלטה הקודמת). אף לשוני בין ענייננו לעניין ביטון נדרשתי בהחלטה הקודמת, ודי להזכיר כי שם הנהגים המורשעים לא הפקידו את רשיונם, בעוד שבענייננו רשיונו של המבקש הופקד בבית המשפט לתעבורה בירושלים – ומכאן הפער הן במישור הנורמטיבי (פרשנות לשון תקנה 557) והן במישור המעשי (בכל הנוגע לחשש למניפולציה ולהטעיית הרשויות באופן כזה או אחר; ראו גם פסקה ד' לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין אלנקוה; לריכוך מסוים ונקודתי של עניין ביטון ראו בש"פ 10360/07 אהרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ).

 י"א.    ולבסוף, בהחלטתי הקודמת התייחסתי לחוסר תום לב מצד המבקש, אשר ביקש לראות בתקופה בה החזיק ברשיונו בפועל כתקופה בה הוא מופקד. תגובת המבקש להחלטה, ותגובת המדינה לתגובתו, אמנם לימדו שלא כך היה – ובכל זאת, המבקש אינו "טלית שכולה תכלת"; הוא אף עבר עבירת תנועה ביום 15.3.09 (לאחר שבית המשפט לתעבורה בירושלים הורה על שלילת רשיונו ובטרם הפקיד אותו). אף על פי כן סברתי, כי נוכח קיומה של פסיקה סותרת (עניין אלנקוה מזה; ופסק הדין נשוא ההליך הנוכחי ופסקי דין נוספים מזה), וכיון שהערעור הנוסף נועד לשרת את האינטרס הציבורי והדגש אינו על המבקש הקונקרטי (השוו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה, תשס"ח) 214) – אין להימנע מקביעת הלכה ברורה גם אם דרכיו של המבקש הקונקרטי אינן מעוררות אמפטיה. אחתום את דברי באשר נאמר בעניין פלוני:

 "ייטיב מחוקק המשנה אם יבהיר את רשימת המצבים בהם חלה חובת המצאת תצהיר לפי תקנה 557(ב). מעבר לשאלה נשוא הליך זה (חובת המצאת תצהיר למי שמעולם לא החזיק רשיון נהיגה), עוררה התקנה שאלות נוספות… מבלי להיכנס לשאלה מהם המצבים בהם ראוי לדרוש המצאת תצהיר, יאה אם מחוקק המשנה יבטיח, שנאשם ידע מתי חלה עליו חובה כאמור, ומתי הוא פטור הימנה, והדבר אינו מסובך כלל".

 מצב התקנות כיום בהקשר זה אינו משביע רצון, והוא מותיר חללים של אי-ודאות, אשר אינם ראויים למשפט הפלילי. גם אם בעניין פלוני נפתרה שאלת חישוב התקופה לגבי מי שמעולם לא החזיק ברישיון נהיגה; וגם אם תיק זה יסיר את אי-הבהירות לגבי מי שרשיונו כבר מופקד בבית משפט – עדיין נותרים חללי אי-בהירות אחרים, דוגמת מי שרשיונו הופקד במשטרה בגין העבירה עליה הועמד בהמשך לדין (ראו ב"ש (מחוזי תל אביב) 9292/09 בן ברוך נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו] ). בסופו של דבר מדובר בחקיקת משנה, ואין הדבר בשמים; מלאכת התיקון המבהיר קלה, וגם מועילה, אף בלא שאכנס לתוכנו.

 י"ב.    אינני אומר שאין זה ראוי לחייב נהג שהושתה עליו תקופת פסילה שניה להגיש תצהיר; אף אינני אומר שהקלה על מזכירויות בתי המשפט ומניעת מניפולציות אינן מצדיקות הטלת חובה כאמור. ואולם, בהעדר הוראה חוקית מפורשת המחייבת זאת, ובהינתן הוראתו הברורה של סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה ("ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת"), ומשבפלילים עסקינן – סבורני כי בעניין זה מרחב שיקול הדעת השיפוטי מצומצם יותר. אני מניח, כי אילו מדובר היה בתקופות מאסר גישת המשיבה היתה שונה; ואולם מבחינה פורמלית דין אחד לשניהם, "אין ענישה אלא לפי חוק" (סעיף 1 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977).

 י"ג. שקלתי אם בהכרעתנו זו יש משום פגיעה ממשית וספציפית באינטרס ציבורי, אך כיון שעסקינן בקיצור לא ארוך של תקופת הפסילה (לשיטת המשיבה, אך במהות לא היה בידי המבקש רישיון במועדים הללו כלל), אין בכך כדי להניע את אמות הסיפים. ועם זאת, ככל שנחוץ תיקון קל לביצוע בתקנות התעבורה כדי להבהיר את הנחוץ, ניתן כאמור לתקנן בהקדם, כדי למנוע צורך בפרשנות שאינה פשוטם של דברים, ולהביא להסדרת האינטרס הציבורי על בסיס מסודר והוגן כדבעי.

 י"ד.    סוף דבר אציע לחברי להיעתר לערעור באופן האמור, כך שתקופת הפסילה השניה תחושב איפוא במקרה דנא במצטבר מתום תקופת הפסילה הראשונה.

                                                                                                      ש ו פ ט

 השופטת א' חיות:

 1.        חברי השופט א' רובינשטיין סבור כי במקרה דנן יש למנות את תקופת הפסילה השניה שהושתה על המבקש מן היום שבו נסתיימה תקופת הפסילה הראשונה (2.1.2010). לגישתו מתבקשת מסקנה זו מהוראת סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה (להלן: פקודת התעבורה) הקובעת:

 "הוטלה פסילה על מי שנדון לפסילה במשפט קודם אשר תקופתה טרם נסתיימה, תהיה הפסילה שהוטלה כאמור מצטברת לקודמת ותקופתה תחל בתום הפסילה הקודמת".

            עוד סבור חברי כי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה הקובע כי בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במניין "התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה", אינו מתייחס לתקופת הפסילה השניה.

            דעתי שונה.

            ראשית, שלא כחברי אני סבורה כי הוראת סעיף 42(ב) לפקודת התעבורה – המתייחסת למקרים בהם מוטלת על נאשם פסילה טרם סיומה של תקופת פסילה קודמת שהוטלה עליו – לא נועדה אלא להדגיש ולהבהיר כי במקרים אלה לא יחל מניינה של תקופת הפסילה מיום גזר הדין (כאמור בסעיף 42(א) לפקודת התעבורה), וכי תקופות הפסילה יחולו במצטבר ולא בחופף. אשר לאופן שבו יש לחשב את תקופות הפסילה מוסיפה ומורה הוראת 42(ג) לפקודת התעבורה כי לצורך חישוב זה לא יבואו במניין:

 "(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;

(2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור".

            כפי שכבר צוין, סבור חברי שסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה – לפי לשונו – אינו מתייחס לתקופת הפסילה השניה. דומני כי פרשנות מצמצמת זו באשר לאמור בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה אינה מתחייבת בהכרח מלשון הסעיף. אדרבא, הסעיף נוקט לשון כללית לעניין חישוב תקופת הפסילה והאמור בו אינו מוגבל לתקופת הפסילה הראשונה.

 2.        חברי מוסיף ומציין כי:

 "סעיף 42(ב) מלמדנו, כי אם התקופה השניה הוטלה בטרם נסתיימה הראשונה (אשר אופן חישובה הוא המוסדר בסעיף 42(ג)(1)), יחושבו התקופות במצטבר – ותקופת הפסילה אשר תקפה באותה העת תוארך. כל שעל מזכירות בית המשפט לעשות במקרים מסוג זה הוא להעביר לרשות הרישוי הוראה בדבר הארכת תקופת הפסילה הראשונה (לא למותר להזכיר, כי גם אילו היה המבקש מפקיד תצהיר ביום בו הושתה עליו תקופת הפסילה השניה בבית המשפט לתעבורה לא היה מניין התקופה מתחיל באותו היום, ורשות הרישוי צריכה היתה לחשב את מניינה במצטבר על תקופת הפסילה הראשונה)".

            גישה זו מוציאה לחלוטין מכלל תחולת תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה), את המקרים שבהם מוטלת על נאשם תקופת פסילה נוספת בעוד הוא מרצה תקופת פסילה קודמת. דומני כי זוהי תוצאה מרחיקת לכת, הגם שמקובלת עליי עמדת חברי לפיה ניסוח תקנות התעבורה אינו משביע רצון והוא מותיר, כלשונו "חללים של אי ודאות אשר אינם ראויים למשפט הפלילי" (ראו לעניין זה המלצתו של חברי למחוקק המשנה ברע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.11.2010) [פורסם בנבו] , המקובלת עליי אף היא). לגישתי ונוכח עמדתי באשר לפירושן של ההוראות שבסעיפים 42(ב) ו-42(ג)(1) לפקודת התעבורה, יש צורך לבחון את תקנות התעבורה ולקבוע האם הן כוללות הוראה רלוונטית באשר למסירת הרשיון לרשות במצב דברים כגון זה שנוצר בענייננו, דהיינו במצב דברים שבו בית משפט אחד גוזר על נאשם פסילה ורשיונו מופקד שם ובעודו מופקד כך נגזרת עליו פסילה נוספת בבית משפט אחר. דומני כי שאלה זו כבר הוכרעה במידה רבה על ידי בית משפט זה ברע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.10.2005) [פורסם בנבו] (להלן: עניין ביטון), שם העלה אחד המבקשים (דהן) טענה חלופית לפיה יש למנות את תקופת הפסילה שהוטלה עליו בבית המשפט לתעבורה בתל אביב מן היום שבו נגזר עליו עונש פסילה בתיק אחר בבית המשפט לתעבורה בנתניה, בו הפקיד תצהיר כדרישת תקנה 557 לתקנות התעבורה. בדחותו טענה חלופית זו קבע בית המשפט מפי השופט א' א' לוי:

 "כל האמור עד כה תקף גם לטענה לפיה נכון היה לקבוע את תחילת מניינה של תקופת הפסילה בעניינו של [דהן] מן היום בו הפקיד תצהיר בתיק אחר בו נשפט. ובמילים אחרות, הקדמתי והזכרתי את המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרשיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעניינו של מי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה" (שם, פיסקה 8; ההדגשה הוספה).

            דברים אלה יפים הם לענייננו.

 3.        בבקשה "להבהרת העובדות ומתן רשות ערעור" שהגיש המבקש (בעקבותיה החליט חברי השופט רובינשטיין להעביר את התיק להרכב לאחר החלטתו הקודמת מיום 21.11.2010 בה נדחתה בקשת רשות הערעור של המבקש), צוין כי רשיון הנהיגה שבו החזיק המבקש בעבר תוקפו פג "כבר ביום 18.5.2007 ולא חודש מאז". משמע, בפנינו מבקש אשר בדומה לדהן בעניין ביטון נוהג ללא רשיון נהיגה תקף ומורשע פעם אחר פעם בעבירות תעבורה, בלא שההליכים הקודמים מרתיעים אותו מעשות כן. כזכור, גזר בית המשפט לתעבורה בירושלים על המבקש עוד ביום 5.2.2009 עונש פסילה למשך חודשיים. למרות זאת עברו כתשעה חודשים בטרם קיים המבקש את הוראת תקנה 556(א) לתקנות התעבורה המחייבת אותו להמציא את רשיון הנהיגה שלו "לאותו בית משפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה". ודוק: חובה זו חלה עליו לפי הוראת תקנה 557(א) סיפא לתקנות התעבורה "אף אם רשיונו אינו בר תוקף אותה שעה".

            מניינה של תקופת הפסילה הראשונה, ועל כך אין חולק, החל אפוא ביום 2.11.2009, משהופקד על ידו בבית המשפט לתעבורה בירושלים הרשיון אשר תוקפו פג כאמור כבר ביום 18.5.2007. ביום 17.11.2009, כשבועיים לאחר הפקדת הרשיון, נגזר על המבקש בבית המשפט לתעבורה בתל אביב עונש פסילה לתקופה של שלוש שנים אשר קוצר לשנה אחת בעקבות ערעור שהגיש המבקש. פסק הדין בערעור ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 8.4.2010, ובאותו היום הפקיד המערער תצהיר בבית המשפט המחוזי בתל אביב בו ציין כי ביצע הפקדה בבית המשפט לתעבורה בירושלים ביום 2.11.2009. עוד ציין כי הוא עושה תצהיר זה לצורך הפקדתו כתחליף לרשיון וכן כתמיכה לבקשתו כי הפסילה הנוספת תחושב מיום 2.1.2010 – מועד בו הסתיימה "פסילת ירושלים". המבקש הסביר באותו תצהיר כי לא ביצע הפקדה נוספת או תחליף הפקדה עד אותו שלב (דהיינו, עד יום 8.4.2010), משום שרשיונו היה מופקד אותה עת "בידי המדינה" ומשום שהבין כי "הפסילות מצטברות זו לזו ופסילת ת"א תחל עם סיום פסילת ירושלים".

 4.        נוכח פסיקתו של בית משפט זה בעניין ביטון, שם נדחתה טענה דומה שהעלה דהן, נראה כי היה על המבקש לדעת שהחובה לשוב ולהפקיד בבית המשפט האחר את הרשיון שפג תוקפו או למצער לידע את בית המשפט האחר בדרך של תחליף הפקדה על ההפקדה הראשונה, היא חובה החלה עליו ולא על המערך האדמיניסטרטיבי של בתי המשפט. הטעמים שבמדיניות שיפוטית המצדיקים מסקנה זו והתכלית החינוכית-פסיכולוגית המונחת ביסודה, פורטו על ידי השופט א' א' לוי בעניין ביטון, שמדבריו ציטטתי לעיל, ולטעמיו אלה הצטרפתי כבר שם. לא למותר להוסיף כי הצורך לחסום מניפולציות אפשריות מצד נידונים העלולים לנצל לרעה מצבים של חוסר תיאום בין המזכירויות השונות או פערי זמן בעדכון תקופות הפסילה המצטברות, תומך אף הוא באותה מסקנה עצמה.

            סיכומו של דבר ובהמשך למה שכבר נפסק בעניין ביטון, נראה לי כי ניתן וראוי לפרש את הוראת התקנות 556 ו-557(א) לתקנות התעבורה באופן שהחובה המוטלת על מי שנגזר לו עונש פסילה להפקיד את רשיונו בבית המשפט שהורה על פסילתו, היא חובה שאינה מתבטלת אך בשל העובדה שהפקיד את הרשיון קודם לכן בבית משפט אחר ובהליך אחר והיא ממשיכה ללוות אותו ולחול עליו גם בכל הנוגע לפסילה הנוספת. עוד אני סבורה כי ככל שאין באפשרותו לקבל לידיו בתום תקופת הפסילה הראשונה את הרשיון שהפקיד כאמור (והנוהל בעניין זה לא הוברר כל צורכו), עליו לבצע תחליף הפקדה (כפי שאכן ביצע המבקש במקרה דנן ביום 8.4.2010) ומניינה של תקופת הפסילה הנוספת יחל מאותו מועד ואילך.

           אשר על כן, אילו נשמעה דעתי, היינו מקבלים את בקשת רשות הערעור דנים בה כבערעור ודוחים אותו לגופו של עניין מן הטעמים שפירטתי.

   ש ו פ ט ת

 

השופט ע' פוגלמן:

            אני מסכים לחוות דעתה של חברתי, השופטת א' חיות, מטעמיה.

                                                                                                       ש ו פ ט

            הוחלט ברוב דעות כאמור בחוות דעתה של השופטת חיות. נוכח התוצאה, אין מקום לעיכוב הביצוע שנתבקש ביום 6.2.11.

 ניתן היום, ד' באדר א' תשע"א (8.2.11). 

 א' רובינשטיין 54678313-8317/10

 

ש ו פ ט
 ש ו פ ט ת
 ש ו פ ט
 

 

 

עודכן ב: 22/07/2013