בבית משפט השלום בתל אביב נדונה תביעתו של אשר גולדנברג (להלן: "המבוטח"), שיוצג על ידי עו"ד דוד פייל, כנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"), שיוצגה על ידי עו"ד רם דורון.

פסק הדין ניתן באוגוסט 2008, מפי כבוד השופט שלמה פרידלנד, ודן בשאלה אם "תאונה", כהגדרתה בפוליסת הביטוח, עשויה להיחשב גם כתאונה שמקורה במיקרו-טראומות.

"מנורה" הוציאה למבוטח פוליסת ביטוח, שמטרתה היה להעניק כיסוי ביטוחי במקרה של תאונות אישיות שייגרמו לו במהלך עבודתו כנהג סמי-טריילר (להלן: "הפוליסה").

לטענת המבוטח, בשל עבודתו כנהג משאית, ספג טלטולים רבים וקפיצות, אשר הזיקו לעמוד השדרה שלו, וגרמו לו לכאבים ומוגבלויות, שלבסוף התגבשו לנכות צמיתה.

לטענת "מנורה", לא הוכיח המבוטח קשר סיבתי בין הנכות לבין הגורמים לנכותו, וכן כי הפוליסה לא מכסה נזקי מיקרו-טראומה. כמו כן טענה "מנורה" לעניין גובה הנזק ושיעור הנכות הצמיתה של המבוטח.

בית המשפט מינה מומחה רפואי מטעמו, שיחווה דעתו בשאלות גובה הנזק והנכות ממנה סובל המבוטח, וכן בשאלת הקשר הסיבתי בין עבודת המבוטח כנהג משאית לבין הנזקים שבגינם הוגשה התביעה (להלן: "המומחה").

לדברי המומחה, קיימות בעולם הרפואה אסכולות שונות, לעניין שאלת הקשר הסיבתי, הואיל ומחד, נכויות בעמוד השדרה הינן שכיחות בקרב האוכלוסיה בכלל, אף כשלא מדובר באוכלוסיית נהגים, ומאידך קיימת שכיחות גבוהה במיוחד בקרב האוכלוסיה הספציפית של נהגי המשאיות.

לפיכך, וככל שאין הוראה חקוקה בעניין שיוך שיעורי הנכות, קבע המומחה שיש לזקוף את מחצית הנכות, שמקורה בנזקי מיקרו-טראומה, לנהיגה הממושכת על משאית, ואת המחצית האחרת לשינויים ניווניים רגילים, שיתכן ונגרמו ללא קשר לעבודת המבוטח.

"תאונה" – לדברי בית המשפט – הינה "אירוע ממוקד בזמן ובמקום", שהתרחשותו באותו מקום וזמן אינה וודאית, ובהתרחשותו נגרם לנפגע "נזק עקב כוח חיצוני".

אשר על כן, נזקים שמקורם באירועים פנימיים, כגון אוטם שריר הלב, או שאינם ממוקדים בזמן, כגון תהליכים ניווניים רגילים בגוף, אינם נכללים, לדברי בית המשפט, כתאונות, על דרך הרגיל.

יחד עם זאת הדגיש בית המשפט, כי אין בהיעדר צפיות האירוע, כרכיב מחייב להגדרת "תאונה". אולם, על פי פסק הדין, בבג"ץ 1199/92 לוסקי נ’ בית הדין הארצי לעבודה, הדגיש בית המשפט את החשיבות לכך שעל מנת שהאירוע ייחשב כ"תאונה", לא ייתכן כי תהיה איזו שהיא וודאות להתרחשותו בזמן מסויים ובמקום מסויים, קרי על תאונה להיות "בלתי צפויה, בלתי מכוונת ופתאומית".

כמו כן ציין בית המשפט, כי מצבים מתמשכים, בעלי אופי רציף, בהם נתון נפגע פלוני, אינם נחשבים, על דרך הכלל, כ"תאונה". כך, למשל, לא תיחשב כתאונה, חשיפה ממושכת לקרני השמש.

בכל הנוגע לנזקים הנגרמים לעובד בשל עבודתו – נזקים תעסוקתיים – הדגיש בית המשפט את סוג הנכות המוגדר כ"מחלת מקצוע", אשר מתאים לנזקים שנגרמו בשל מצב נמשך וידוע.

לפיכך פסק בית המשפט, כי פוליסת נכות מתאונה אינה כוללת מצב אחרון זה, ומחלות מקצוע בכלל, אולם יש בה כדי להעניק כיסוי ביטוחי מפני נזקים שנגרמו עקב "אירועים חיצוניים ממוקדים, שהתרחשותם הקונקרטית בזמן ובמקום מסוימים אינה וודאית".

לדברי בית המשפט, בשל העובדה שאין הכרה סטטוטורית במחלתו של המבוטח כ"מחלת מקצוע", וכן בנסיבות דנן, יש לראות בחשיפה המזיקה של המבוטח לטלטולים שנגרמו לו בשל עבודתו, כ"רצף של חבלות זעירות מצטברות, שכל אחת מהן עונה על ההגדרה של ’תאונה’".

בעניין זה, הדגיש בית המשפט, כי החלת דוקטרינת ה"מיקרו-טראומה" בביטוח, כאשר מדובר בחשיפה הומוגנית, נראית כיישום פיקטיבי. מאידך גיסא, כשלא מדובר בחשיפה הומוגנית, אלא באירועים ממוקדים יותר, הנטייה תהיה, לדברי בית המשפט, לעבר הגדרה של "שרשרת תאונות".

במקרה דנן, קבע בית המשפט שעסקינן ב"שרשרת של היתקלויות", שגרמו, במספר נקודות זמן שונות, בכל קפיצה שנגרמה לרכב בשל תווי הכביש, לסיכון מרכזי לכאבי גב ולנזקי המבוטח.

לאור האמור נפסק, שהמבוטח נחשף לשרשרת חבלות זעירות, בעלות אופי של תאונה, ובהצטבר כל אלה נגרם הנזק נשוא התביעה. לפיכך קבע בית המשפט, שמוצדק בנסיבות דנן להחיל את דוקטרינת ה"מיקרו-טראומה", על מנת לקבוע שהמקרה אכן עונה על הגדרת הפוליסה למונח "תאונה".

הפוליסה הנדונה, לדברי בית המשפט, מגדירה את המונח "תאונה" באופן עוקב להגדרת המונח "תאונת עבודה" שבסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, אשר מכיר בנזקי מיקרו טראומות, כסוג של תאונות.

נפסק, שיש להחיל בענייננו את הדוקטרינה הנ"ל, ככל שמדובר בשרשרת אירועים נקודתיים מלאכותיים, הטרוגניים ואקראיים, ולא במצב נמשך טבעי, הומוגני ורצוף, כגון שיזוף תחת השמש, על אחת כמה וכמה כשלשון הפוליסה גמישה דיה להחלתה, ועוקבת, כאמור, אחר חוק הביטוח הלאומי.

לבסוף, התקבלה תביעת המבוטח, ונפסק שההגדרה בפוליסה למונח "תאונה", כוללת גם מיקרו טראומות כאחד האופנים להתרחשות מקרה הביטוח, ועל כן חויבה "מנורה" בתשלום תגמולי ביטוח (חלקיים ביחס לסכום שנתבע, אך בשל שיעור הנכות הצמיתה, וייחוס חלק מהנכות לשינויים ניווניים רגילים בעמוד השדרה) למבוטח.

כן יש לציין את דברי בית המשפט, אשר תמך דעתו במנגנוני הפירוש המקובלים בדיני ביטוח, כגון כלל הפרשנות לטובת המבוטח, העדיפות לפירוש מקיים מאשר לפירוש מבטל, תכליתו הצרכנית של חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 ועוד.



מאת עו"ד ג’וןג גבע.