"סרבנות גט" כעוולה נזיקית

בבית משפט השלום לענייני משפחה במחוז תל אביב נדונה תביעתה של נ.ש., שיוצגה על ידי עו"ד סוזן וייס (להלן: "התובעת"), כנגד נ.י., שיוצג על ידי עו"ד אברהם י’ וייס (להלן: "הנתבע"). פסק הדין ניתן בדצמבר 2008, מפי כבוד השופטת טובה סיון.

התובעת הגישה תביעת נזיקין כנגד בעלה, לפיצויים בגין סירובו במתן גט, במשך למעלה מ-10 שנים.

לאחר כ-3 חודשים בלבד בהם חיו התובעת והנתבע תחת אותה קורת גג, ברחה התובעת מבעלה בעודה בהריון.

לטענת התובעת, בין בני הזוג התקיימו דיונים רבים בבית הדין הרבני, באשר למתן הגט ובעניין המזונות, אולם הנתבע לא התייצב לדיונים אלא לאחר שהוצאו כנגדו צווים.

בבית הדין הרבני נקבע, כי על הנתבע מוטלת מצווה לתת לתובעת גט. לדברי בית המשפט, בשלב זה היה ברור כי נישואי בני הזוג הסתיימו, ואי מתן הגט, תוך כדי העמדת תנאים רבים ובלתי סבירים, כדברי בית המשפט, נעשתה מתוך ידיעת הנתבע שיש בכך כדי להסב לתובעת סבל רב.

הואיל והתובעת אישה חרדית, אשר מעמדה כאישה עגונה, הרי היא אסורה למגע, ואינה יכולה להביא ילדים נוספים. אשר על כן נפגעה האישה, לדברי בית המשפט, פגיעה אנושה בכבודה, בעצמאותה ובזכותה לקבוע את מהלך חייה.

לטענת התביעה, מדובר בתביעת נזיקין, בגין הפרת מספר חובות חקוקות, בהתאם להוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], עוולת כליאת שווא, וכן בגין רשלנות במסגרת עיגון התובעת, במשך כ-11 שנים.

נטען, כי בין היתר הפר הנתבע את הוראת סעיף 3 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, וכן מספר סעיפים מחוק העונשין, תשל"ז-1977 בדבר שימוש בכוח שלא כדין.

בית המשפט פסק, כי על אף שבית הדין הרבני לא פסק חיוב למתן הגט, אין בכך כדי לשמש הגנה בתביעה אזרחית לפיצויים. דהינו, בכך שהנתבע גרם לתובעת נזקים מתוך כוונת זדון, ניתן לחוב אותו באחריות לנזקים, בשל ניצול האפשרות שהוענקה לו מידי בית הדין הרבני.

לא זו אף זו, כי גם אם ייתן הנתבע את הגט המיוחל, לא יהיה בכך, לדברי בית המשפט, כדי לפטור אותו מתשלום הפיצויים הנ"ל.

בית המשפט קבע, כי נגרמו לתובעת נזקים לא מוחשיים רבים, הנובעים מצער, עוגמת נפש, דיכוי ופגיעה ברגשות.

בית המשפט התייחס לכך, שהנתבע לא התייצב לדיונים רבים בבית הדין הרבני בקשר לתביעת הגירושין, ופסק כי לכל הפחות, מהווה עניין זה "ראשית ראיה" לכך שהנתבע הינו "סרבן גט", וזאת על אף שקביעת בית הדין למתן הגט הינה רק בגדר "מצווה".

לפיכך פסק בית המשפט, כי ניתן לתת פסק דין בתביעה אזרחית, מבלי להיכנס לתחום הסמכות הייחודית המוקנית לבית הדין בקשר לנושא הגירושין, ככל שבהתאם למכלול הראיות והנסיבות, ניתן לקבוע שמדובר בסירוב הנתבע למתן גט.

בית המשפט דן בכל אחת מעילות התביעה, הפרות הוראות חוק ורשלנות, כאמור לעיל, ופסק פיצוי כללי על דרך האומדנא, בסך 60,000 ₪ עבור כל שנה, החל מכשנה אחת לאחר הנישואין ועד להגשת הסיכומים בתיק.

אולם, לגבי הנזק הממוני שנגרם לתובעת בשל שנבצר ממנה, בהיותה עגונה, להינשא בשנית ובכך לחלק את הנטל הכלכלי המוטל עליה בהיעדר בעל ואב מפרנס, נפסק שיש לערוך את הדיון במסגרת תביעת המזונות, הואיל ומדובר ביחס שבין הכנסת משפחה עם שני בני זוג לבין הכנסת משפחה חד-הורית.

מאת עו"ד ג’ון גבע.