מאת עו"ד ג'ון גבע.

לבית משפט השלום בתל אביב הוגשה בפני כבוד השופט ירון בשן תביעתו של יצחק נשיא (להלן: "יצחק"), כנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה"). שמות עורכי הדין לא צוינו בפסק הדין.

במועדים הרלבנטיים לכתב התביעה, היה רכבו של יצחק, מסוג מאזדה 6 (להלן: "הרכב"), מבוטח בפוליסת ביטוח רכב, שכללה בין היתר ביטוח מפני גניבות, אצל מנורה.

הרכב נגנב בפתח תקווה, נמצא מאוחר יותר על ידי המשטרה, אך הושחת (להלן: "האירוע"). פנייתו של יצחק למנורה, לקבלת תגמולי הביטוח בגין האירוע, נענתה בסירוב בשל טענת מנורה, כי הפרטים הקשורים בגניבת הרכב, כפי שמסר יצחק למנורה, היו שגויים וכי אף תשובותיו להצעת הביטוח היו שגויות.

שמאי מטעם יצחק העריך את הנזק לרכב בסך 83,617 ש"ח וכן ירידת ערך בסך 11,000 ש"ח.

בפנייתו בשנית של יצחק למנורה, שוב נתקל בסירוב ובתשובה, כי מדובר בתביעה כוזבת, בגין אירוע מבויים לשם קבלת תגמולי הביטוח.

יצחק תבע בגין האירוע הן את הסכומים כפי שהעריך השמאי מטעמו, הן את שכ"ט השמאי, סכום נוסף בסך 15,000 ש"ח בגין אובדן הנאה וחסרון כיס בשל התנהגות מנורה בתשובותיה ועוד 10,000 ש"ח עוגמת נפש בשל טענת מנורה, כי ביים את האירוע.

מנורה טענה להגנתה, כי יצחק הסתיר מפניה את העובדה שהורשע בעבר בפלילים. לטענתה, לו ידעה על כך, לא הייתה מוכנה לבטח אותו מלכתחילה.

בנוסף, טענה מנורה, כי יצחק הינו חלק מכנופיה העוסקת בהונאות הקשורות בגניבת רכבים, וכי מספר חודשים לאחר האירוע נמכר הרכב לאדם אחר (להלן: "הרוכש"), ובדיקה שנערכה לרכב העידה על כך שהותקנו ברכב, טרם מכירתו, החלקים אשר כביכול נגנבו במהלך האירוע.

בית המשפט ציין, כי לא יצחק הוא זה שערך את הצעת הביטוח או חתם עליה, וכי מעולם לא נשאל על ידי סוכן הביטוח לגבי הרשעותיו הקודמות. על כן נקבע, כי למעשה יצחק לא שיקר ולא הסתיר מידע.

כן ציין בית המשפט, שטענתה של מנורה, כי חלקי הרכב, לגביהם נטען, כי נגנבו הותקנו ברכב לפני שנמכר, לא הוכחה, פרט לכך שעל פי חוות דעת השמאי הותקנו ברכב חלקים מקוריים במקום אלה שהוסרו ממנו, אך מבלי שנקבע על ידי השמאי שאכן אלה היו אותם חלקים.

בית המשפט קבע, כי מכלול הראיות שהביאה מנורה כדי להצביע על ביום האירוע, כפי שהציג החוקר מטעמה (להלן: "החוקר"), לרבות קשירתו של יצחק לכנופיית פתח תקווה, היו ראיות נסיבתיות בלבד.

יחד עם זאת, קבע בית המשפט, על סמך עדויות החוקר ויצחק עצמו, כי יצחק היה נוהג ברכב למרות שרישיונו נשלל, ואף הציג את רישיונו לחוקר ללא שציין את דבר השלילה, ומכאן למד בית המשפט, כי ככל הנראה שיקר יצחק בתשובותיו לשאלון וכי עדותו בלתי מהימנה, וכן כי הפר חובת גילוי אקטיבי בקשר להרשעותיו בעבר, אשר היו מונעות ממנו מלקבל פוליסת ביטוח במנורה.

בית המשפט ראה בהתנהגותו של יצחק וחבירתו עם השמאי מטעמו כתמוהה, שכן נעשו מאמצים להוכיח ירידת ערך מעטה, על אף שהרכב היה לקראת סוף שנתו הראשונה במועד האירוע, וקביעת שיעור נזק של 58.8% על מנת שלא לעבור את הרף שמחייב את השבתתו (שיעור של 60% לפי עדות השמאי), וכן כי יצחק התאמץ להצביע על כך, שהפיצוי שהוצע לו מידי מנורה היה נמוך מדי.

כפי שציין בית המשפט, בהתאם למכלול הנסיבות, עדויותיהם של יצחק, השמאי והרוכש, התנהגותו של יצחק, שכללה בין היתר הסתרת סכום המכירה וסכומים נוספים וסילופם, נמצא על ידי בית המשפט, שללא ספק יצחק היה מעורב בפעילות עבריינית בכל הקשור למכירת הרכב ותיקונו לאחר האירוע, ובמילותיו של בית המשפט עצמו : מדובר "בהיתממות גסה ובזריית חול בעיני בית המשפט".

אשר על כן נפסק, כי לא ניתן לדעת את סכום הרכישה. בית המשפט לא נתן אמון בעדויות יצחק והרוכש, וגם לא בזיכרון הדברים שנערך ביניהם, שציין סכום בסך 65,000 ש"ח.

בהתאם נפסק, כי לא ניתן לקבוע את גובה הנזק, וכי כל התביעה הוגשה כדי שלבסוף יזכה יצחק בסכום גבוה יותר מערך רכבו.
בית המשפט דחה את התביעה, וחייב את יצחק בהוצאות משפט בסך 20,000 ש"ח.