מאת עו"ד ג'ון גבע.

בבית משפט השלום בירושלים, נדונה תביעתו של יעקב דאדו (להלן: "יעקב"), שיוצג על ידי עו"ד מור מנחם, כנגד אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו"), שיוצגה על ידי עו"ד יובל כהן. כבוד השופט מוריס בן-עטר נתן את פסק הדין, בתחילת שנת 2008.
התביעה הוגשה, על סך 20,467 ₪, בגין תאונה שארעה לרכבו של יעקב (להלן: "הרכב"), וגרמה לאבדן מוחלט (total loss), שעה שקרן, בתו של יעקב (להלן: "קרן"), נהגה ברכב.

יש לציין, כי ערכו של הרכב במועד התאונה, כפי שנקבע על ידי שמאי, היה 37,740 ₪, ובשל פנייתו של יעקב לאליהו, אשר בטחה את הרכב במועדים הרלבנטיים בפוליסת ביטוח מקיף (להלן: "הפוליסה"), שלמה אליהו תגמולי ביטוח בסך 17,546 ₪. התביעה הוגשה על סך ההפרש, בתוספת הוצאות גרירה.

על פי הודעתה במשטרה, שתתה קרן אותו ערב, עד לפני כשלוש שעות לפני קרות התאונה, שתי כוסות "וודקה עם רד-בול".

אליהו טענה להגנתה, כי בעת התאונה הייתה קרן שכורה, כמשמעות פקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, ועל כן, לטענתה, התרחשות התאונה הייתה וודאית.

בנוסף, טענה אליהו, כי בשל נהיגתה בשכרות, יש לייחס לקרן אשם תורם בשיעור של 100%, וכן כי לא נקטה באמצעים סבירים, כנדרש על פי סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), לצורך הקטנת הנזק.

הפוליסה, כפי שטען יעקב, לא החריגה נהיגה בשכרות, ואף ממילא, כפי שציין בית המשפט, לא יכולה הייתה, מכיוון שאין בפוליסה התקנית לביטוח רכב פרטי, כפי שמופיעה בתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986 (להלן: "הפוליסה התקנית"), חריג שכזה, ובהתאם לסעיף 4 לתקנות, לא ניתן לשנות מתנאי הפוליסה התקנית, אלא לטובת המבוטח.

הוסיף יעקב וטען, כי אין לשקלל אשם תורם בקשר עם חוזי ביטוח, ואילו אליהו הפנתה למספר פסקי דין, בחלקם נקבע, כי נהיגה בשכרות מהווה קיום הפוליסה שלא בתום לב ובחלקם נעשה שימוש מלא בדוקטרינת האשם התורם, לצורך הפחתת תגמולי הביטוח, לעיתים עד כדי שיעור של 100%.

בית המשפט, ציין כי קיימות פסיקות סותרות בדבר החלתה של דוקטרינת האשם התורם בדיני ביטוח, אך לבסוף נקט בגישה, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין ערעור אזרחי (מחוזי ת"א) 1632/94 פוגריבצקי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, כי אין 'לדחוף' את החריג בדבר נהיגה תחת שכרות לפוליסת ביטוח, אשר אינה מציינת כך במפורש.

כמו כן ציין בית המשפט, שהעובדה שהמחוקק טרח והוסיף לפוליסה התקנית חריג בדבר נהיגה תחת השפעת סמים, אך לא עשה כן לגבי שכרות, מעידה על כך שלא התכוון המחוקק לאפשר לחברות הביטוח להחריג נהיגה בשכרות מפוליסות ביטוח רכב פרטי.

בנוסף, ציין בית המשפט את הכלל בדבר פרשנות כנגד המנסח, אשר בו יש לנקוט, ככל שמדובר בחוזי ביטוח, כך ש"יש לבחור בתכלית המיטיבה ביותר עם המבוטח, ולא עם המבטח שניסח את הפוליסה" (פסק הדין בעניין ערעור אזרחי 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט).

אשר על כן, פסק בית המשפט, שאין לקרוא חריגים לתוך פוליסת ביטוח, אשר אינם מופיעים בה בצורה מפורשת, וכל עוד קיימת מחלוקת בשל עמימות הפוליסה, יש לנקוט בפרשנות אשר תיטיב עם המבוטח. ראוי לציין, בהקשר זה, כי עמדתו זו של בית המשפט, גם עולה בקנה אחד עם תכלית חקיקתו של סעיף 3 לחוק, המחייב את חברת הביטוח לפעול כדי ליידע את המבוטח על הגבלות חבות המבטח במקרים מסוימים.

בדבריו של בית המשפט, נאמר שעל מנת להגן על המבוטח, ולהשוות אותו אל מול חברת הביטוח, אין לאפשר הוספת תנאים וחריגים, שאינם לטובת המבוטח, אשר לא נכללו בפוליסה התקנית: "קביעת פוליסה תקנית, שאותה רשאיות חברות הביטוח לשנות רק לטובת המבוטח, היא בגדר חקיקה צרכנית שנועדה להגן על ציבור המבוטחים ולאזן בינו לבין כוחן של חברות הביטוח".

בהתאם לאמור, דחה בית המשפט את טענותיה של אליהו, כי נהיגה בשכרות לא מהווה מקרה ביטוח, ואת הטענה שיש לייחס לקרן אשם תורם לתאונה.

בית המשפט ציין בפסק דינו, שעל אף המחלוקת הקיימת בדבר האשם התורם, מרבית פסקי הדין לא שללו את הכיסוי הביטוחי ממקרים שנבעו בשל נהיגה בשכרות.

בשל נסיבות התאונה, הועמדה קרן לדין, ועל כן פסק בית המשפט, שאם נמצאה אשמה בנהיגה שלא כחוק, הרי שכבר באה על עונשה, ואין להוסיף על כך בתביעה אזרחית לתגמולי ביטוח.

לבסוף פסק בית המשפט, שבשל תכליתו הצרכנית של הביטוח, לפצות את המבוטח בגין רשלנותו, אין להחיל את הדוקטרינה בדבר אשמו התורם של המבוטח, שכן, יהיה בכך משום יצירת "חוסר וודאות ואמביוולנטיות", ואף פתח לריבוי תביעות בבתי המשפט.

אשר על כן, התקבלה התביעה, ואליהו חויבה בתשלום מלוא סכום התביעה, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.