מאת: עו"ד ג'ון גבע.

בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ניתן פסק דין חשוב ומעניין מפי כבוד השופטת ברון צפורה בעניין ת"א 724/97 עמיקם בשן – חסוי (ע"י עו"ד היכל) נ' טכ"ם חברה טכנולוגית מתקדמת (ע"י עו"ד מרדכי תגר).

עמיקם בשן (להלן: "עמיקם") סובל ממחלת נפש סכיזופרניה פרנואידית (להלן: "המחלה"). עמיקם עבד בטכ"ם חברה טכנולוגית מתקדמת (להלן: "טכ"ם") כ- 9 חודשים במהלך שנת 1981.

טענות הצדדים:
עמיקם טען, כי תנאי העבודה בטכ"ם לא היו נאותים, נוחים ובריאים. לטענתו, המחלה פרצה בעקבות תנאי העבודה הבלתי סבירים, עומס העבודה והלחץ שהוטלו עליו.

לטענת טכ"ם, דין התביעה להידחות עקב חלוף תקופת ההתיישנות. בנוסף, טענה טכ"ם להיעדר קשר סיבתי בין מצבו של עמיקם לעבודתו אצלה.

הכרעת בית המשפט:
אין חולק, כי עמיקם חולה במחלה. בעניין הקשר הסיבתי ישנם חילוקי דעות. קיומו של קשר סיבתי נבדק בשני שלבים. בחינת קשר סיבתי עובדתי ובחינת קשר סיבתי משפטי.

ידוע לכל שמחלת הסכיזופרניה מקורה, בין היתר, בגורם גנטי החבוי בגופו של האדם. לרוב השאלה תהיה האם אירוע מסוים גרם להתפרצות המחלה, החשתה או החמרתה כמעין "גורם זר מתערב".

עמיקם התקבל לעבודה בטכ"ם לאור התמצאותו בשפת המחשב "קובול" לשם ביצוע פרויקט עבור בנק הבינלאומי. עם התפרצותה של המחלה נפגע כושר עבודתו של עמיקם, והוכרה לו נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בשיעור 76% לצמיתות.

בפנייתו של עמיקם למל"ל בשנת 1990 ציין, כי סבל מבדידות ובעיות אישיות עוד 12 שנה לפני כן. התייעצות פסיכיאטרית בקופת החולים נרשמה 10 שנים לפני כן. חרף הכחשתו של עמיקם בנוגע למחלות נפש נוספות במשפחה עולה, כי אחיו אישר, שאכן ישנם קרובי משפחה נוספים החולים במחלות נפש שונות. כמו כן הפסיכיאטר של עמיקם ציין בתיקו הרפואי, שעמיקם סובל ממחלת נפש משנת 1981 (השנה בה הועסק עמיקם).

חוות הדעת שהוגשה על ידי טכ"ם הועדפה על פני זו שהוגשה על ידי עמיקם, שכן יש בה התייחסות לכל תיקיו הרפואיים ולהיסטוריה התעסוקתי והמשפחתית של עמיקם, וזאת להבדיל מחוות הדעת שהוגשה על ידי עמיקם. כבוד השופטת קבעה, שחסרים אלה מהותיים הם, ויש בהם כדי לשמוט את הבסיס למסקנת המומחה מטעם עמיקם לפיה קיים קשר סיבתי בין עבודתו של עמיקם בטכ"ם לבין מחלת הנפש ממנה הוא סובל. אשר על כן, בית המשפט קבע שעמיקם "... החל לעבוד אצל הנתבעת במצב זחלני של המחלה."

ובהמשך:
"... לכל היותר ניתן לומר, כי עבודתו של עמיקם בטכ"ם גרמה לו להחמרת מחלת הנפש ממנה הוא סובל."

לצד סיבתיות עובדתית זו יש לבחון את הסיבתיות המשפטית. בחינה זו כוללת מבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי. לעמיקם הייתה רגישות סובייקטיבית רבה ("גולגולת דקה") והוא סובל ממחלת נפש. מבחינה אובייקטיבית יש לבדוק האם היו תנאי עבודה חריגים. בית המשפט קבע, כי עבודתו של עמיקם כללה לוחות זמנים ויעדי תפוקה האופיינים לתחום בו עסק. כבוד השופטת לא מצאה בתנאי ההעסקה כל ביסוס אובייקטיבי לקשר הסיבתי בין עבודתו לבין ההתפרצות של המחלה.

ההתיישנות:
לטענת טכ"ם, על תביעתו של עמיקם חלה התיישנות, שכן עד מועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ – 7 שנים. בהתאם לסעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, במסגרת תקופת ההתיישנות לא תמנה התקופה בה לחולה נפש לא היה אפוטרופוס, או הזמן שבו טרם נודע לאפוטרופוס העובדות, המהוות את עילת התובענה. בהקשר זה חולה נפש הכוונה לאדם שלא מסוגל לטפל בענייניו מפאת מחלתו, ולכן יש למנות לו אפוטרופוס.

עוד בזמן עבודתו בטכ"ם התלונן עמיקם על תנאי עבודתו. בנוסף, עמיקם הגיש לבדו תביעה לקבל קצבת נכות כללית מהמל"ל. המל"ל לא ראה סיבה למנות או להמליץ על מינוי של אפוטרופוס. יתר על כן, הגיש עמיקם תביעה בשנת 1991 שנמחקה מחוסר מעש. אשר על כן ניתן לומר שעמיקם היה מסוגל לדאוג לענייניו. אשר על כן, היה עליו להגיש תביעה עד שנת 1988, ומשלא עשה כך, הרי שתביעתו התיישנה והתביעה נדחית.