מאת: עו"ד ג'ון גבע.

לבית משפט השלום בראשון לציון הוגשה תביעתו של אוריאל שימונוב (להלן: "אוריאל"), אשר יוצג על ידי עו"ד ערן סגל, כנגד שירביט חברה לביטוח בע"מ (להלן: "שירביט"), אשר יוצגה על ידי משרד עו"ד תגר.

אוריאל ביטח, במועדים הרלבנטיים לתביעה, את רכבו מסוג הונדה סיוויק (להלן: "הרכב") בביטוח מקיף אצל שירביט (להלן: "הפוליסה").

אוריאל, שיצא לאימון כדור-עף באולם ספורט באור יהודה, החנה את הרכב בסמוך לאולם, נעל אותו, ואת מפתחות הרכב יחד עם ארנקו הניח במהלך האימון בשקית ניילון בשורת המושבים הראשונה באולם. לטענתו, כך נהגו גם יתר השחקנים.

בסיום האימון התברר לאוריאל כי שקית הניילון בה נמצאו מפתחות הרכב נגנבה, וכן נגנב רכבו (להלן: "האירוע"). בשל האירוע, הגיש אוריאל תביעה לפיצוי בגין גניבת הרכב, על פי הפוליסה שברשותו.

שירביט דחתה את התביעה לתגמולי ביטוח, בגין אי קיום תנאי הפוליסה לטענתה, כי אוריאל לא שמר על מפתחות הרכב, וראתה במעשיו כהפקרת המפתחות, אשר אפשרה את קרות האירוע.

בית המשפט דן בשאלה האם הנחת מפתחות הרכב בשקית הניילון על שורת המושבים באולם האימון, היוותה הפקרת המפתחות בניגוד לתנאי הפוליסה, אשר תשלול את זכאותו לפיצויים.

בפסק הדין נשאלה השאלה מהו סטנדרט ההתנהגות הנדרש ממבוטח סביר, שהרי התנהגות בלתי זהירה מצד המבוטח, תשלול את חבות המבטחת בהתקיים שני תנאים מצטברים, כאשר האחד הינו אובייקטיבי – סטייה במידה ניכרת מרמת התנהגות סבירה (רשלנות רבתי) של מבוטח סביר בנסיבות העניין; והשני הינו סובייקטיבי – התנהגות פזיזה של מבוטח המודע לכך שהתנהגותו עלולה לגרום למקרה הביטוח, אך נמנע ממעשה סביר למניעתו.

לשם כך, ציטט בית המשפט מפסק הדין ע"א 465/84 גאזי טוביה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, בנוגע לתנאי האובייקטיבי, ומ- י. אליאס דיני ביטוח, תשס"ב-2002, בנוגע לתנאי הסובייקטיבי.

בית המשפט בחן את תנאי הפוליסה, בהקשרם לשמירה על מפתחות הרכב, אשר קבעו במפורש, כי על אוריאל היה "לשמור על מפתחות הרכב ולא להפקירם", ביחס למעשיו של אוריאל אשר הניח כאמור את מפתחות הרכב על שורת המושבים באולם, ופסק כי לא היה בכך משום הפקרת המפתחות.

בית המשפט ציין, על פי תצהירו של אוריאל, כי תוך כדי האימון, היה שולח מבטים לכיוון שורת המושבים, עליה הונחו מפתחותיו יחד עם ארנקו ומכשיר הטלפון בשקית הניילון, אך מטבע הדברים גם היה מפנה לשם את גבו, וכן קבע כי בנסיבות העניין של אימון הספורט, לא הייתה בידי השחקנים, לרבות אוריאל, ברירה ריאלית, אלא להניח את חפציו כפי שעשה.

שירביט מצידה טענה, כי לו הניח אוריאל את מפתחות הרכב בצידו האחר של האולם, לא היה מתרחש האירוע ומכוניתו לא הייתה נגנבת.

ביחס לטענתה זו של שירביט, פסק בית המשפט כי מדובר בטענת הגנה סתמית וספקולטיבית, אשר כל מטרתה להימנע מתשלום תגמולי הביטוח.

אשר על כן, נקבע כי התנהגותו של אוריאל הייתה בגדר התנהגות של מבוטח סביר, וכי לא הפר במעשיו את סטנדרט הזהירות הנדרש.

עוד מפרש בית המשפט, כי גם לו הייתה ההתנהגות האמורה לעיל, בסטייה מכללי הזהירות המקובלים, עדיין לא הייתה זו "סטייה במידה ניכרת", שכן כך גם נהגו יתר השחקנים באימון. אי לכך שוב לא עמדה שירביט בתנאי האובייקטיבי הנדרש.

בנוסף, גם לעניין התנאי הסובייקטיבי, נפסק שבהתאם להצהרותיו של אוריאל, כי היה מסתכל לעבר השקית בה הונחו מפתחותיו וכי חשש מפני גניבת רכבו, לא הייתה בהתנהגותו משום פזיזות וקלות דעת.

עוד טענה שירביט לאשם תורם מצידו של אוריאל. על כך השיב בית המשפט, כי אין זה מן הראוי להשתמש בתורת האשם התורם במקרי ביטוח, בעת שאין מדובר ברשלנות רבתי מצד המבוטח, שהרי והביטוח הוא שמגן על המבוטח מפני, בין היתר התרשלות סבירה.

לעניין גובה הפיצוי, פסק בית המשפט כי יש לקבוע את ערך הרכב על פי חישוב בהסתמך על מחירון לוי יצחק, נכון למועד הגניבה, ודחה את טענתה של שירביט, שהיה על אוריאל להביא שמאי להערכת השווי על פי האמור במחירון.

לסיכום, התקבלה תביעתו של אוריאל, ונפסקו לזכותו פיצויים בסך של 57,084 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסך הפיצוי והוצאות משפט.