בבית משפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדון ערעורם של ד.פ וע.פ (קטין) (להלן: "המערערים"), שיוצגו על ידי עו"ד משה קפלנסקי, כנגד א.ע (להלן: המשיב 1") שיוצגה על ידי עו"ד דליה זעירא, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), שיוצגה על ידי עו"ד אפרת מלכי-שגיא (משיבים פורמליים אליהו חברה לביטוח בע"מ ומנורה חברה לביטוח בע"מ).
פסק הדין ניתן בדצמבר 2012 מפי כבוד השופטים יצחק ענבר, שאול שוחט וחדוה וינבאום-וולצקי.
עובדות המקרה: אדם (להלן: "ב' ") היה מבוטח אצל חברות הביטוח הפניקס, אליהו ומנורה בפוליסות ביטוחי חיים (להלן: "הפוליסות"). ב' נפטר ביום 13.5.07, כאשר הוא שם קץ לחייו לפי הנטען בפסק הדין. ב' קבע בפוליסות מי יהיו המוטבים שיזכו בקבלת תגמולי הביטוח לאחר פטירתו, ושינה את שמות המוטבים או את חלקם היחסי בקבלת התגמולים, מעת לעת. המערערים, אשתו של המנוח ובנו הקטין, היו חלק מהמוטבים של פוליסות הביטוח, וזאת ע"פ קביעות שלא נקבעו בפוליסות כבלתי חוזרות.
עובר לפטירתו היו המערערת וב' על סף גירושין והמערערת הגישה נגדו לבימ"ש לענייני משפחה תביעות שונות. במסגרת התביעות ניתנו לבקשת המערערים צווי עיקול זמניים לפיהם עוקלו, בין היתר, חלק מזכויות המנוח בפוליסות הביטוח. לאחר מתן צווי העיקול ביקש ב' מחברות הביטוח לשנות את המוטבים שבפוליסות באופן שהמערערים יחדלו להיות מוטבים ומשיב 1, שהוא בנו של ב' מנישואיו הראשונים, יהפוך למוטב יחיד על פיהן. חברות הביטוח שינו את המוטבים בהתאם לבקשתו. המערערים עתרו לסעד הצהרתי לפיו חברות הביטוח היו מנועות מלעשות כן.
השאלות העיקריות שהונחו לפתחו של בית משפט השלום היו: האם ניתן לעקל את זכותו של המבוטח להורות על שינוי מוטבים? האם ניתן לעקל את זכותו של המבוטח בביטוח חיים להמיר את הביטוח לביטוח מסולק? כן נדונו תוקפן של תניות הנוגעות למקום מסירת ההודעות על ידי המבוטח ולצורך בהסכמת המבטח לשינוי המוטב.
בית משפט השלום בתל אביב פסק: "בעבר נקבע, כי זכותו של נושה שהטיל עיקול על זכויותיו של המבוטח בפוליסה, בה נקבע מוטב שלא בדרך של קביעה בלתי חוזרת, גוברת על זכותו של המוטב לקבלת תגמולי הביטוח עם פטירתו של המבוטח (בפוליסות ביטוח חיים). פסק הדין המוביל היה פסק דינו של כב' השופט בר-אופיר בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בר"ע 200842/98 קורין ואח' נ' כהן [פורסם בנבו] (1999), ובעקבותיו הלכו פסקי דין נוספים של בתי משפט השלום. לאחרונה ממש ניתן פסק דין שונה של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטים שנלר, ד"ר ורדי ולבהר-שרון), ע"א 2155/09 תדמיר אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' יעל רון [פורסם בנבו] (2011) בו נקבע כי נושה אינו יכול לעקל את תגמולי הביטוח בפוליסה בה נקבע מוטב, בקביעה שאינה בלתי חוזרת, משום שאלה הם זכויותיו של המוטב ולא זכויותיו של המבוטח. בקביעה זו תמך בית המשפט בדעתם של מלומדים ובפסיקותיהם של בתי משפט שלום אחרים".
עוד הדגיש השופט ואמר: "הפעם אני גם מונחה על ידי הלכתו של בית המשפט המחוזי בענין תדמיר (סעיף 20(א) לחוק יסוד השפיטה), כאשר עדיפותה של הלכת תדמיר גוברת על הלכת קורין, גם משום היותה "תנא בתרא" (דיעה אחרונה) ובה נדונו כל הטענות הנוגדות את הלכת קורין כפי שהובאו במאמרים ובפסקי הדין הנזכרים, וגם משום שהיא ניתנה במותב-תלתא (דהיינו- מותב של שלושה שופטים. ג'.ג.) לעומת מותב היחיד בקורין".
בית משפט השלום קבע, כי זכותו הנדונה של המבוטח להורות על שינוי מוטבים אינה ניתנת לעיקול. מכאן הערעור.
המערערים טענו, כי מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה הזכות לשנות מוטב אינה ניתנת לעיקול, מנוגדת להוראתו המפורשת של סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, לפיה "קביעת מוטב שאינו המבוטח, אין בה כדי למנוע מהמבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו של פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח". בהינתן שהמערערים/הנושים שהטילו את העיקול הם חלק מהמוטבים שהיו אמורים לקבל את תגמולי הביטוח עם מותו של ב', יש לעיקול זכותו של ב' ערך רב, שכן העיקול מקפיא את המצב באופן שעם התרחשות מקרה הביטוח יקבלו המערערים את תגמולי הביטוח ובכך ייפרע חובו של ב' כלפיהם.
עוד הוסיפו וטענו המערערים, כי בית משפט קמא לא הבחין בין הזכות לקבלת תגמולי הביטוח, לבין הזכות לקבוע מוטב. הלכת תדמיר עסקה, לטענתם, רק בשאלת היכולת לעקל את הזכות הראשונה, ולא נדונה בה השאלה האם ניתן לעקל את הזכות לקבוע מוטב. לזכות לקבוע מוטב יש סחירות רבה וערך עצמאי משל עצמה. זכות זו שייכת למבוטח ולא למוטב ואין מניעה לעקלה.
מנגד, המשיבים תמכו בפסק דינו של בית משפט קמא והוסיפו כי דין הערעור להידחות ולו מהטעם, שלאחר פטירתו של ב' ביקשה המערערת למחוק את התביעות שהגישה נגדו, וממילא בוטלו גם העיקולים הזמניים שהוטלו במסגרתן. עוד הדגישו המשיבים, כי הזכות לקבוע מוטב היא זכות אישית שאינה ניתנת לעיקול.
בית המשפט שקל את טענות הצדדים. השופט ענבר הסביר כי משבוטלו העיקולים הזמניים, הפך הערעור לתיאורטי. לגופו של עניין הסביר, כי זכותו של המבוטח לקבוע מוטב נושאת אופי אישי מובהק ולא ניתן לעקלה. השופטת וינבאום-וולצקי מצטרפת לקביעה לפיה עסקינן בערעור תיאורטי גרידא הואיל ומדובר בעיקולים זמניים בלבד שבוטלו. השופט שוחט סבור כי לא היה בעיקולים הזמניים כדי למנוע/להגביל את זכות המנוח לשנות את המוטב שנקבע על ידו, מלכתחילה.
עוד מדברי בית המשפט: "בית משפט קמא ציין אל נכון, כי על פי ההלכה הפסוקה אין נושה יכול לעקל את תגמולי ביטוח חיים מסוג "ריסק" בפוליסה שבה נקבע מוטב בקביעה בלתי חוזרת - ע"א (מחוזי ת"א) 2155/09 תדמיר אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' יעל רון [פורסם בנבו]; אושר ברע"א 4849/11 [פורסם בנבו] מיום 22/11/02".
לסיכום קבע בית המשפט, כי דין הערעור להידחות וחייב את המערערים בהוצאותיהם של משיב 1 והפניקס בסך 10,000 ₪ לכל אחד.
