בבית משפט השלום בירושלים נדונה תביעתה של חברת חנן פיתוח והשכרת ציוד בע"מ (להלן: "המבוטחת"), שיוצגה על ידי עו"ד אורי גלבוע, כנגד שומרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "שומרה") והפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), שיוצגו על ידי עו"ד שפט וליאור גנות ממשרד עורכי הדין גנות-עמיקם, בהתאמה.

פסק הדין ניתן מפי כבוד השופט אברהם רובין, בספטמבר 2008, ודן בנושא כוונת מרמה בתביעה לתגמולי ביטוח.

המבוטחת עסקה בעבודות יישור קרקע. לשם כך ביטחה עצמה בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות אצל "שומרה", וכן בפוליסת ביטוח ציוד אצל "הפניקס".

התביעה הוגשה בגין נזקים שנגרמו, לטענת המבוטחת, למחפר ולפטיש חציבה שהיו ברשותה באתר העבודה, לאחר נפילת סלעים עליהם במהלך העבודות.

בין הצדדים התנהלו משאים ומתנים בעניין תגמולי ביטוח בגין הנזקים למחפר ולפטיש חציבה, אולם הן "שומרה" והן "הפניקס" דחו את תביעת המבוטחת. "שומרה" טענה, כי מכיוון שהפוליסה שהנפיקה אינה כוללת פינוי הריסות, התביעה אינה מכוסה, ואילו "הפניקס" מסרה שבעקבות בדיקות פוליגרף, לא הוכח שלנהג המחפר היה רישיון כחוק, ולכן דחתה את התביעה.

בבית המשפט טענה המבוטחת כנגד הסכם הפוליגרף שקדם לדחיית התביעה על ידי "הפניקס", ושנערך לפי בקשתה.

"שומרה" חזרה, בבית המשפט, על נימוקי דחיית התביעה לתגמולי ביטוח, וטענה שהואיל והנפיקה פוליסת עבודות קבלניות, ולא לביטוח ציוד מיכני הנדסי, ואף שהמבוטחת סירבה במפורש בהצעת הביטוח להרחבות לביטוח כלי עבודה ופינוי הריסות, אין מכוח הפוליסה כיסוי ביטוחי לנזקים הנטענים.

לטענת "הפניקס", הואיל ובפוליסה שערכה, הגדרת מקרה הביטוח כללה חובת רישיון לנהג המחפר, על המבוטחת הוטל הנטל להראות שאכן עמדה בתנאי זה, ומשלא עשתה כן, אין מנוס מלדחות את תביעתה.

בנוסף טענה "הפניקס", כי בהתאם להודאתה של המבוטחת, שבתחילה מסרה ל"פניקס" גרסה שקרית בדבר נהג המחפר במועדים הרלוונטיים, דין התביעה להידחות מכוח סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, וכן שבדיקת הפוליגרף תקפה כראיה בבית המשפט, ככל שנעשתה במסגרת הסכמת הנבדק מרצונו החופשי, ומהסכמת הצדדים לבדיקה.

בית המשפט דחה את התביעה כנגד "שומרה", בשל פגמים בניסיון להוכיח את הנזקים שנטען שהיו מכוסים במסגרת הפוליסה שהוציאה "שומרה", ובאי צירוף אסמכתאות מתאימות.

יחד עם זאת, העיר בית המשפט, כי המונח "נזק לפרויקט המבוטח", בפרויקט שעיקרו חציבה ויישור קרקע, כולל גם הוצאות שהוצאו בגין שיקום קיר סלע, שהתמוטט במהלך העבודות, וזאת על עף הטענה שלא מדובר בפרויקט בנייה וחיזוק קירות. כמו כן הוער, כי אין ממש בטענה שמדובר בנזק צפוי שמקורו בתכנון עבודה לקוי, הואיל והפוליסה כללה, במפורש,עבודות חפירה ופיצוץ, אשר מעצם טבען, לדברי בית המשפט, יוצרות קיר סלע בצד המגרש, אשר גם הוא נכלל במסגרת הפרויקט המבוטח.

לעניין טענת "הפניקס" להפעלת סעיף 25 הנ"ל, אשר כותרת השוליים שלו היא "מרמה בתביעת תגמולים", ותכליתו, כפי שציטט בית המשפט מרע"א 230/98 הפניקס נ’ נסרה, הינה להרתיע מבוטחים מלמסור עובדות כוזבות, פנה בית המשפט לבחינת שלושת יסודות המונח "כוונת מרמה", אשר אם יוכחו כנכונים, אזי המבטח פטור מתשלום תגמולי ביטוח, והתביעה כנגד "הפניקס" תידחה אף היא.

היסודות, כפי שנפסקו בעניין נסרה הנ"ל, הינם: (1) מסירת עובדות בלתי נכונות; (2) מודעות המבוטח לכך שהעובדות שנמסרו אינן נכונות; ו-(3) "כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות".

כן ציין בית המשפט, שלא נדרש להוכיח יסוד אובייקטיבי, לפיו יש במסירת העובדות הכוזבות כדי להשפיע על חבות המבטח, על מנת להוכיח כוונת מרמה לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. אולם, על העובדות הכוזבות שנמסרו, להוות "עובדות מהותיות" ולהתייחס ל"עניין מהותי".

בבחינת העובדות שמסרה המבוטחת ל"פניקס", ציין בית המשפט את המידע בדבר רישיון ישראלי תקף לנהג המחפר, אשר היווה תנאי מוקדם לפי רשימת הפוליסה. לגבי מידע זה, קיבל בית המשפט את גרסת "הפניקס", כי מדובר במידע שקרי שנמסר לה.

בנוגע ליסוד השני להוכחת כוונת מרמה, פסק בית המשפט, שמכיוון שבעלי ומנהלי המבוטחת ידעו את האמת ביחס לעובדות הקשורות ברישיון לנהג המחפר, הייתה למבוטחת מודעות לכך שהעובדות שנמסרו ל"פניקס" היו כוזבות.

היסוד השלישי, בדבר הכוונה להוציא כספים שלא כדין, התמלא גם הוא, מהטעם שהוכח שלאנשי המבוטחת היה חשש שלא ישולמו תגמולי ביטוח, ועל כן מסרו את העובדות כאמור בדבר זהות נהג המחפר במועדים נשוא התביעה.

בנוסף, קיבל בית המשפט את הטענה בדבר נטל ההוכחה, ופסק שמכיוון שרשימת הפוליסה התנתה את הכיסוי הביטוחי בכך שלנהג המחפר יהיה רישיון תקף, דהינו מדובר בתנאי מוקדם להתגבשות הכיסוי הביטוחי, מוטל הנטל להוכחת התקיימות התנאי על המבוטח. בית המשפט תמך את דעתו בספרו של המלומד ש. ולר "חוק חוזה הביטוח" הפירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, כרך ב’ (תשס"ה), בעמ’ 497.

לעניין הפוליגרף פסק בית המשפט, כי בהסכמת הצדדים ניתן להתנות על הכלל לפיו בדיקת פוליגרף אינה קבילה כראיה בבית משפט. במקרה כזה (של הסכמת הצדדים) תשמשנה תוצאות הבדיקה כראיה כשרה, ובהסכמת הצדדים אף ראיה מכרעת. אולם, בשל פערי הכוחות הטבעיים שבין מבטח לבין מבוטח, על המבטח חלה חובה להסביר למבוטח, כי אינו חייב להסכים לבדיקה, ושאין בסירוב זה כדי לפגוע בזכויותיו לקבלת תגמולי ביטוח.

בית המשפט ציין את הנחיות הפיקוח על הביטוח מיום 10.06.2008, אשר בהן נקבע בין היתר, שחובת המבטח ליידע את המבוטח באמור לעיל, וכן להסביר לו שאם יסכים לבדיקת פוליגרף, ויימצא דובר שקר, תישלל זכאותו לתגמולי ביטוח.

לפיכך נדחתה התביעה גם כנגד "הפניקס", ונקבע שיש להחיל במקרה זה את הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ולחלופין לקבוע שהמבוטחת לא הוכיחה מי היה הנהג במחפר במועדים הרלוונטיים. התביעה כאמור נדחתה, ועל המבוטחת הושתו הוצאות משפט ושכ"ט כל אחת מחברות הביטוח.

מאת עו"ד ג’ון גבע.