בבית משפט השלום בירושלים נדונה תביעתם של משפחת קוממי (להלן: "התובעים"), אשר יוצגו על ידי עו"ד מירון קין, כנגד כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), אשר יוצגה על ידי עו"ד ש. אהרנסון. פסק הדין ניתן מפי כבוד השופט אברהם רובין, בספטמבר 2008.

משה קוממי ז"ל (להלן: "משה"), בן משפחת התובעים, היה תלמיד בית ספר תיכון, אשר בוטח אצל "כלל" במסגרת פוליסת ביטוח תאונות אישיות לתלמידים (להלן: "הפוליסה").

בשל תאונת צלילה שארעה מחוץ למסגרת בית הספר, משה נהרג (להלן: "התאונה"), ומשפחתו הגישו את התביעה דנן. לטענת "כלל", התביעה התיישנה, הואיל ועברו מעל 3 שנים ממועד התאונה, ולחלופין טענה להיעדר יריבות וכן למעשה בית דין.

בהחלטת ביניים, בתביעה קודמת שהגישה אחותו של משה, אחת מהתובעים כאן (להלן: "האחות"), נקבע, שבהתאם ללשון הפוליסה, מכיוון שהיא איננה יורשתו החוקית של משה, היא נעדרת זכות תביעה בגין מות אחיה. לפיכך, נמחקה התביעה הקודמת.

בית המשפט קיבל את טענתה של "כלל", כי בשל החלטת בית המשפט בתביעה הקודמת, אף שמדובר בהחלטת ביניים, נעשה השתק פלוגתא, ושוב נפסק שאין ביכולת האחות לתבוע את "כלל" בגין התאונה.

בהמשך, דן בית המשפט בטענת ההתיישנות, הואיל והתביעה הוגשה כ- 8 שנים לאחר התאונה. לטענת התובעים, הוריו של משה, יש להחיל בעניינם את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), אשר קובע מנגנון מיוחד כפי שיפורט בהמשך..

התובעים טענו, כי רק בתום תקופת ההתיישנות לתביעת תגמולי ביטוח [3 שנים על פי סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח")], נודע להם על קיומה של הפוליסה, וכי הם זכאים לתגמולי ביטוח בגין התאונה.

על פי סעיף 8 הנ"ל, במצב בו התובעים אינם מודעים לעובדות המקימות להם עילת תביעה, מסיבות שאינן תלויות בהם ושלא יכלו למנוע מצב זה בזהירות סבירה, מושהית תקופת ההתיישנות, וזו תחל רק עם ידיעתם לגבי עובדות אלה.

בתגובה, טענה "כלל", שלו היו התובעים נוקטים בזהירות סבירה, למניעת אי גילוי עובדות התביעה הרלוונטיות, קרי היו פונים בסמוך להתרחשות התאונה לעו"ד, לא היו נקלעים למצב דנן, ו"כלל" לא הייתה צריכה לשמור, כביכול, רזרבות לתשלומי פיצויים במשך זמן כה רב, מעבר לתקופה הקבועה בחוק חוזה הביטוח.

בנוסף טענה "כלל", כי ממילא אין להחיל בעניין זה את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שכן טפסים שנשלחו לביתם, לצורך תשלום "אגרת חינוך", הכילו מידע בדבר קיום הפוליסה, כך שאין מקום לטענה שלא ידעו על קיום הפוליסה.

יחד עם זאת, קיבל בית המשפט את טענות התובעים להפעלת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ודחה את הנימוקים של "כלל" בדבר ידיעתם של התובעים והזהירות הנדרשת מהם.

נפסק, כי מכיוון שהפוליסה לא הוצאה לבקשת התובעים במפורש, וללא התייעצות בהם, ישנה חשיבות רבה לכך שהגוף הרלוונטי – חברת הביטוח או הרשות המקומית, לדברי בית המשפט – יידעו את הורי התלמידים על קיום הפוליסה.

לפיכך, נדחתה הטענה לפיה התובעים היו מודעים לקיום הפוליסה על סמך הטפסים לתשלום האגרה שקיבלו לביתם, וזאת על אף שבטפסים נכתב שהתלמיד (משה) בוטח בפוליסה.

בית המשפט הדגיש את העובדה, שמדובר בכיתוב על גב טופס התשלום, ללא הדגשה, המופיע בין יתר הוראות התשלום, אשר ללא ידע מקצועי של עו"ד, לא ניתן לצפות מכל הורה שיבין, מבין השורות, שילדו מבוטח בפוליסת ביטוח תאונות אישיות.

כמו כן, דחה בית המשפט את טענתה של "כלל", כי ההורים היו צריכים לדבר עם עו"ד, לבירור זכויותיהם, טרם התיישנה התביעה.

בית המשפט פסק, כי חוק ההתיישנות אינו מטיל חובה על תובע להתייעץ עם עו"ד, בסמוך לקרות מקרה כגון התאונה נשוא התביעה. משמע, אין לחייב הורים, שאינם יודעים על קיום פוליסה שהוצאה לילדיהם כתלמידים במערכת החינוך, לפנות לעו"ד כדי לברר אם קיימת להם עילת תביעה.

נפסק, שאי ידיעת הורי תלמידים על קיום פוליסות תאונות אישיות לילדיהם התלמידים, מקורה במחדל מצד הרשויות או חברות הביטוח, להביא לידיעת ההורים את דבר קיום הפוליסה, ועל כן אין מקום לחייב הורים לתקן מחדל זה, באמצעות חיובם לפנות לגורמים מקצועיים.

לסיכום פסק בית המשפט, כי יש לדחות את תביעת אחותו של משה, כפי שהוחלט כבר בתביעה הקודמת, בשל היעדר יריבות והשתק פלוגתא, אולם יש לקבל את תביעת הוריו של משה במלואה, ולחייב את "כלל" לשלם את מלוא תגמולי הביטוח לפי הפוליסה, בסך 15,000 $, בגין התאונה.

מאת עו"ד ג’ון גבע.