בבית משפט השלום בתל אביב נדונה תביעתם של טני ועוז עמר (להלן: "היורשים"), אשר יוצגו על ידי עו"ד חיים קרויטורו, כנגד הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), בנק לאומי לישראל בע"מ ואח’ (להלן: "הנושים"), אשר יוצגו על ידי עו"ד ד"ר יגאל מירון.

פסק הדין ניתן מפי כבוד השופט אטדגי יונה, ביולי 2008, ודן בשאלה אם עיקול שהוטל על פוליסה לביטוח חיים, עוד בחיי המבוטח, יעמוד גם כלפי המוטבים האחרים, לאחר מות המבוטח.

היורשים הינם ילדיו של אהוד עמר ז"ל, אשר בוטח בפוליסת ביטוח חיים אצל "הפניקס" (להלן: "אהוד ז"ל" ו"הפוליסה"), והם נרשמו, אך לא בקביעה בלתי חוזרת, כמוטבים לאחר מות אביהם.

במסגרת תיקי הוצאה לפועל, שנוהלו על ידי הנושים כנגד אהוד ז"ל, הוטלו על הפוליסה עיקולים, והודעות למחזיק נשלחו ל"הפניקס".

השאלה שניצבה בפני בית המשפט, היא למי הזכות לקבלת סכום הביטוח? היורשים טענו לזכותם, בתור מי שהיו רשומים כמוטבים, ומאידך טענו הנושים, שהם הזכאים לסכום הביטוח, על פי עיקולים שנרשמו לטובתם.

בית המשפט דן במשמעותן של הוראות סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), הקובעות את זכויות המבוטח, במצב בו נקבע בפוליסה שמו של מוטב, וטרם ארע מקרה הביטוח, לגבי השאלה אם רשאי המבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו בפוליסה.

לעניין זה צויין בפסק הדין, שקביעת המוטבים בפוליסה לא הייתה קביעה בלתי חוזרת, ועל כן ענייננו בחלקו הראשון של סעיף קטן (א) הנ"ל, אשר מאפשר למבוטח להעביר את זכויותיו, לשעבדן, ואף למנוע מנושיו לעקל את זכויותיו מכוח הפוליסה, וכל זאת, כאמור, גם במצב שכבר נקבע שמו של המוטב/מוטבים בפוליסה, וכל עוד לא אירע מקרה הביטוח.

בית המשפט הדגיש את האבחנה, שעשה פסק הדין המנחה, בבר"ע 200842/98 (מחוזי-ת"א) קורן ואח’ נ’ כהן (להלן: "פסק דין קורן"), בין מצב בו נעשתה קביעה בלתי חוזרת של שמות המוטבים, לבין מצב בו לא נעשתה קביעה כאמור, כך שבמצב האחרון לא תהיה הגנה נפרדת לזכויות המוטבים. משמע, על פי יישום הלכת פסק דין קורן בענייננו, נובע שבקרות מקרה הביטוח, עם פטירת המבוטח, נחסמת אפשרות המוטבים לממש את זכויותיהם לפי הפוליסה.

בית המשפט עמד על הבעיתיות שבניסוח סעיף 13(א) הנ"ל, אשר בפועל יש בו כדי לסכל את מטרתה של פוליסת ביטוח החיים, לשלם ליורשיו של המנוח שחסך כספים עבור יורשיו בשעת מותו. אולם, לדברי בית המשפט, מאז פסק דין קורן, לא ניתן כל פסק דין מנחה אחר מבית משפט מחוזי או ערכאה גבוהה יותר, אשר יש בו כדי לשפוך אור על הסוגיה, למעט ביקורות מלומדים.

בית המשפט ציין את דעתו החולקת על קביעת בית משפט המחוזי בפסק דין קורן, תוך שהוא מצטרף לדעות המלומדים אשר ביקרו את ההלכה, וטענו כי פסק דין קורן לא ערך את האבחנה המתחייבת בין זכויות מבוטחים לבין זכויות המוטבים, בפוליסות ביטוח חיים.

בית המשפט תמך את דעתו, שיש לערוך אבחנה בין השניים, בהוראות ספציפיות בחוק, ובפרט סעיפים 1 ו-11, שלשיטתו מדגישים את השוני המהותי בין המבוטח לבין המוטב, ואת החשיבות שבהגנה על המוטב בדומה להגנה שמעניק החוק למבוטח.

לדברי בית המשפט, יש לקרוא את סעיף 13 לחוק, בשילוב עם סעיפים 1 ו-12(ב), כך שהזכות להטיל עיקול על הזכויות הנובעות מהפוליסה, מתייחסת לזכותו של הנושה כלפי המבוטח, אך לא כלפי המוטב, על מנת שלא לפגוע בזכותו, על פי החוק, לקבל את תגמולי הביטוח.

בענייננו, הואיל ומדובר בפוליסת ביטוח חיים, אשר מחלקת, לדברי בית המשפט, את תקופת הביטוח לשתיים- האחת, עד למותו של המבוטח (אהוד ז"ל), אז המבוטח משמש גם כמוטב, והזכאות לקבלת תגמולי ביטוח שלו. השנייה, לאחר מותו, אז המוטבים הם למעשה יורשי המנוח, ילדיו הרשומים כמוטבים לאחר מות המבוטח, והזכאות לקבלת תגמולי ביטוח עוברת אליהם.

אי לכך, ובשילוב הוראות סעיף 21(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 ותקנה 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הקובעים את זכותם של הנושים להטיל עיקול זמני אך ורק על נכסי החייב (המבוטח), הרי שלא קמה לנושים זכות להטיל עיקולים על נכסים ו/או זכויות של המוטבים לאחר מות המבוטח, בתקופה השנייה.

בית המשפט ציין, שמדובר בפרשנות צרה, המוצעת לרישא לסעיף 13(א) לחוק, משמע בצמצום זכויות המבוטח לאחר קביעת מוטב אחר בפוליסה, אולם רק כך, לשיטת בית המשפט, לא נסתרת תכלית החוק, להגן על זכותו של מוטב לקבלת תגמולי הביטוח בשל מקרה הביטוח בנסיבות דנן.

לסיכום פסק הדין, נפסק, שבנסיבות קביעת היורשים כמוטבים, העיקולים שהטילו הנושים על הפוליסה, היו תקפים רק לגבי אהוד ז"ל, בעודו בחיים, אולם לא על זכויות היורשים. משכך ניתן צו הצהרתי, לפיו הזכות לקבלת תגמולי הביטוח שייכת ליורשים, ועל "הפניקס", המחזיקה בכספי הביטוח, להעבירם ליורשים.

יודגש, כי בית המשפט הודה שמדובר בפסק דין הסותר במהותו את קביעתו של בית משפט המחוזי בפסק דין קורן, אולם נימק את הדבר בכך, שממילא קיימת ביקורת ענפה על ההלכה, המצדיקה חריגה מעיקרון ה"תקדים המחייב" (וידגש כי פסק דין של בית המשפט המחוזי מהווה הלכה מנחה ולא הלכה מחייבת).

מאת עו"ד ג’ון גבע.