בבית משפט המחוזי בירושלים נדונה תביעתם של י.א.ט.ר בע"מ ואיילון חברה לביטוח בע"מ (להלן: "י.א.ט.ר" ו"איילון"), שיוצגו על ידי עו"ד י’ ראובינוף, כנגד אבנר – איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, כלל חברה לביטוח בע"מ ומוסטפא חוג’ראת (להלן: "אבנר", "כלל" ו"מוסטפא"), שיוצגו על ידי עו"ד ע’ רוטמן.

באוקטובר 2008 ניתנה החלטת ביניים בבקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, מפי כבוד השופטת מרים מזרחי.  התביעה הוגשה בגין תאונה מ- 1993, בה פגע מוסטפא באדם פלוני (להלן: "התאונה" ו"הנפגע"), שעה שנהג במחפר, אשר בוטח, במסגרת ביטוח חובה לכלי רכב, על ידי "אבנר" ו"כלל".

במועדים הרלוונטיים, עבד מוסטפא אצל י.א.ט.ר, וזו בוטחה בפוליסת חבות מעבידים אצל "איילון".

בית המשפט ציין את פסק דינו של בית משפט המחוזי בחיפה, בתביעת הנפגע הן בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), והן בעילת רשלנות מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "ההליך הקודם").

בהליך הקודם נפסק, שלנפגע זכות לפיצויים מכוח חוק הפיצויים, על אף שהמחפר הפוגע (בו נהג מוסטפא) לא מהווה "כלי רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים, ועל כן לא מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק.

קביעתו של בית המשפט בהליך הקודם, נסמכה על הלכת חמאדה (ע"א 5757/97 אליהו ואח’ נ’ חמאדה), לפיה חברת ביטוח שהוציאה פוליסה לביטוח חובה, לא תוכל להתנער מחבותה בטענה שלא מדובר ב"כלי רכב" כהגדרתו בחוק הפיצויים, החייב בביטוח חובה.

יחד עם זאת, העדיף הנפגע לדבוק בעילת הרשלנות, ועל כן י.א.ט.ר ו"איילון" נשאו במלוא הנזק, ולא החייבים מכוח חוק הפיצויים.

בענייננו, תובעות י.א.ט.ר ו"איילון" את החזר סכומי הפיצויים ששילמו לנפגע (תביעת שיבוב), ואילו בבקשה דנן, טוענים "אבנר", "כלל" ומוסטפא (להלן יחד: "המבקשים") כי תביעתם למעשה התיישנה.

לטענת המבקשים, מרוץ ההתיישנות החל, בנוגע לתביעה זו, במועד התאונה, ועל כן ככל שחלפו כ- 11 שנים ממועד התאונה ועד הגשת התביעה, התיישנה התביעה.

המבקשים הסתמכו על דנ"א 5916/02 משמר חברה לשמירה בטחון ושירותים נ’ אליהו חברה לביטוח בע"מ, לפיו יש להבחין בין שיפוי בין מעוולים בצוותא, לבין שיפוי מצד שלישי, כאשר לגבי הראשון, עילת התביעה מתגבשת במועד האירוע. דהינו, לא נדרש שהגורם לנזק (המעוול) יחוייב בדין על מנת שניתן יהיה לחזור אליו בתביעה לשיפוי.

בית המשפט קיבל את טענת המבקשים, ופסק, כי אכן התיישנה תביעת השיבוב, בשל העובדה שעילתה התגבשה כבר במועד התאונה, בשנת 1993.

לדברי בית המשפט, עילת תביעה המתבססת על זכות לשיבוב, הינה שווה בכוחה לעילת התביעה העיקרית כלפי הנתבע המקורי, ולא ניתן לקבוע שזכותו של מועבר הזכות (בעל עילת השיבוב, בענייננו י.א.ט.ר ו"איילון") הינה טובה מזו של מעביר הזכות (המזיק עליו מבקשים לחזור, בענייננו המבקשים).

כן ציין בית המשפט את פסק הדין בע"א 205/92 (ת"א) קרנית נ’ סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, שקבע כי להבדיל מזכות השיפוי, לגבי זכות השיבוב, מתחיל מרוץ ההתיישנות עם מועד אירוע הנזק.

טענה נוספת מצד י.א.ט.ר ו"איילון", שעלתה בכתב התביעה, הייתה שמדובר ב"ביטוח כפל", מכוח סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח"), לפיו חברות הביטוח ישאו בנטל החיוב, בינן לבין עצמן, "לפי היחס שבין סכומי הביטוח". על כן, ומכיוון שפוליסת ביטוח חובה אינה מוגבלת לסכום ביטוח כלשהו, טענו י.א.ט.ר ו"איילון", שעל "אבנר" ו"כלל" לשאת במלוא סכום הפיצוי שנפסק בהליך הקודם.

י.א.ט.ר ו"איילון" טענו, שעילת "ביטוח כפל" עומדת בפני עצמה, ועל כן התגבשה רק עם תשלום הפיצויים לנפגע, כך שטרם התיישנה התביעה מכוח הטענה.

בית המשפט קבע, שאכן מדובר במצב של "ביטוח כפל", הואיל ועל פי הילכת חמאדה הנ"ל, יש לראות בפוליסה שהנפיקה "כלל" למחפר, כפוליסת ביטוח רלוונטית נוספת לפוליסה שהנפיקה "איילון" לי.א.ט.ר – קרי, המחפר בוטח בשתי פוליסות שונות.

אשר על כן, נקבע של"איילון" וי.א.ט.ר עומדת עילה טובה לתביעה מכוח דיני "ביטוח כפל", וכי עילת התביעה מכוח סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח התגבשה רק עם סיום ההליך הקודם, ועל כן טרם התיישנה.

בית המשפט תמך את דעתו תוך הסתמכות על רע"א 3948/97 מגדל נ’ מנורה, אשר ביסס את הצורך לחלק את נטל החיוב בין מבטחות במקרה של כפל ביטוח. בהתאם הדגיש בית המשפט, כי בקביעת תחילת מרוץ ההתיישנות במועד קרות התאונה, תסוכל המטרה החקיקתית שמאחורי דיני ביטוח כפל, להעניק עילת תביעה עצמאית ולמנוע ממבטחת ליהנות מדמי ביטוח מבלי לשלם תגמולי ביטוח בקרות מקרה הביטוח.

לפיכך נקבע, שרק ככל שזכות ההשתתפות בביטוח כפל תיחשב זכות עצמאית, יימנע אי הצדק שבתשלום מלוא הפיצויים על ידי מבטחת אחת, בעוד ששתי חברות הביטוח גבו פרמיות.

בהתאם פנה בית המשפט לבחון את מועד תחילת ספירת ההתיישנות לגבי זכות ההשתתפות מכוח דיני כפל ביטוח, כזכות עצמאית. בחינה זו נעשתה במסגרת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הקובע בסעיף 6 שבו, כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

בעניין זה קבע בית המשפט, כי המועד בו נולדה עילת התביעה לי.א.ט.ר ו"איילון", אינו מוקדם מהמועד בו ניתן פסק הדין בהליך הקודם, הואיל ומדובר בתביעה שעילתה שיבוב סכום הפיצויים שנפסק שם, וכאמור מדובר בעילה עצמאית.

אשר על כן הוחלט, כי יש לדחות את הבקשה לדחייה על הסף, ככל שקיימת לי.א.ט.ר ו"איילון" עילה טובה מכוח דיני כפל ביטוח.

מאת עו"ד ג’ון גבע.


עודכן ב: 13/04/2009