האם יש מקום להפרשת תשלומי כוננות לפנסיה של עובד?

בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, נדונה תביעתם של מר שילה יעקב וד"ר תפוחי סעד, שיוצגו על ידי עו"ד קוחלי שלמה (להלן: "התובעים"), כנגד חברת בזק בע"מ, שיוצגה על ידי עו"ד בכור (להלן: "בזק"), בגין אי תשלום תוספת כוננות בפועל. במסגרת כתב הגנתה, הגישה בזק תביעה שכנגד. פסק הדין ניתן מפי כבוד השופטת שרה שדיאור.

במסגרת הסכמי השכר והפרישה בין התובעים לבין בזק, לא נכללו הפרשי תוספת שעות כוננות לקרן השתלמות ולביטוח בגין השלמת פיצויים, כן לא הופרשו תוספות עבור הכוננות לתשלומי הפנסיה ולקרן מקפת - מרכז לפנסיה ותגמולים (להלן: "קרן מקפת") ששולמו במרוצת השנים. מאידך, נלקחו בחשבון תוספות עבור כוננות על פי ההסכם הקיבוצי הכללי במשק, ואלה הופרשו בנפרד לקרן התמלוגים יהב, כרכיב לא פנסיוני.

בית הדין דן בשאלה האם במסגרת השכר הקבוע, היה על בזק להכליל תוספת עבור שעות כוננות, ואם כן, אזי האם על התוספת להיות מותנית בביצוע כוננות או עבודה בפועל, וכן שאלות בנוגע לידיעת התובעים על אי הפרשת התשלום האמור, הנטל בתשלומם וצורת חישוב ההפרשות.

לעניין השאלה הנלווית, שהפכה למעשה לשאלה המרכזית ממנה נגזרה הכרעת בית הדין, האם ידעו התובעים כי לא מופרשים לזכותם תשלומים עבור הכוננות לקרן מקפת ולפנסיה, מייחס בית הדין חשיבות בבחינה החוזית – להסכמתם לאי הפרשות תשלומים בגין שעות כוננות. נקבע, כי לתובעים הייתה ידיעה מלאה על כך שלא הופרשו תשלומי פנסיה בגין הכוננות, ומכאן כי בבסיס התקשרותם החוזית עם בזק, כך הוסכם בין הצדדים.

בית הדין הפנה לע"א 1089/02 ברנע נ’ בזק (להלן: "פרשת ברנע"), שם דמו הנסיבות לענייננו. בפרשת ברנע נקבע, כי כל עוד ידיעתו של העובד שכוננות אינה מהווה חלק משכרו, הינה ידיעה אמיתית, וכל עוד לא מדובר בזכות מהדין שאין להתנות עליה, הרי שהסכמת העובד לכך ששעת כוננות לא תיכלל כחלק מהשכר מחייבת את שני הצדדים, ואין לכלול את התוספת לשעות הכוננות לעניין מענקי הפרישה והפנסיה.

בדומה לפרשת ברנע, פסק בית הדין, שגם בעניינינו אין לכלול תוספת בגין שעת כוננות, לתשלומי הפנסיה ולתשלומים אחרים נשוא התביעה.

בנוסף נפסק, שמכיוון שהפנסיה, לה מבקשים התובעים להוסיף הפרשות בגין שעות כוננות, איננה פנסיה תקציבית, אלא פנסיה צוברת ריבית, על אחת כמה וכמה יש לתת תוקף להסכמים החוזיים בין הצדדים, שלא להכליל הפרשות בגין שעות כוננות.

כמו כן ציין בית הדין הסכם קיבוצי, מה-10 לאוגוסט 1995, לפיו אין להכליל תוספת עבור שעות כוננות בין רכיבי הפנסיה (להלן: "ההסכם"). העובדה שנציגות העובדים בבזק ידעה על ההסכם ולא מחתה כנגדו, פעלה, לדברי בית הדין, לרעת התובעים.

לפיכך נקבע, שהוראת ההסכם שלא לכלול שעות כוננות כרכיב מרכיבי שכר העובדים (וכאן אין מקום, לדברי בית הדין, להבדיל בין עובדי בזק לבין עובדי מכללת בזק, שם מילא התובע מס’ 2, ד"ר תפוחי סעד את תפקידו האחרון) הייתה בידיעתם המלאה של התובעים. אשר על כן, דחה בית הדין את התביעה, וחייב את התובעים, כל אחד, ב-5,000 ש"ח שכ"ט עו"ד.

במקביל לדחיית התביעה העיקרית, דחה בית הדין את התביעה שכנגד שהגישה בזק, תוך כדי שנפסק שעילת התביעה שכנגד, אשר התבססה על חתימת התובעים על כתב היעדר תביעות במסגרת הסכמי הפרישה, הייתה יכולה לשמש רק כטענת השתק חלופית, כדי לדחות התביעה העיקרית על הסף.

עו"ד ג’ון גבע.